ברזילי, מקס-מרדכי

מקס, בן לבנה ואברהם, נולד ביום כ"ג באייר תשי"ג (8.5.1953) בראשון-לציון, להורים שעלו ממצרים לאחר קום המדינה. הוא למד בבית-הספר היסודי "חביב" בראשון-לציון ואחרי-כן המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון "הולץ" ובבית-הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. מילדותו היה מקס תלמיד חרוץ, ואהב במיוחד את המקצועות הטכניים. כבר כשהיה בן שתים-עשרה הצטיין בבניית מכשירים ובעבודות-מסגרות, בבית-הספר, ובחופשות – בעבודות חוץ. את הכסף שהשתכר נהג לתת לאמו. הוא עזר למשפחתו ככל שיכול, בלי שביקשוהו לעשות כן. מקס (או מקסו – כפי שכינו אותו חבריו בחיבה) גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1970 והוצב לחיל האוויר. לאחר הטירונות נקלט יפה בעבודה במקצועו כמכונאי ציוד-קרקע. מפקדים שהכירוהו מקרוב, למדו להעריכו בשל מסירותו לעבודה ובשל יחסו הטוב לחבריו. גם בחיי החברה ביחידתו הצבאית היה מקס דמות מרכזית, וכאשר נערכה מסיבה והוא נעדר, מיד שאלו הכל: "איפה מקס?" באחד הימים הוחלט להעביר חיילים מיחידה ליחידה ומקס היה בין החיילים שנועדו לעבור ליחידה אחרת. כשנודע לו הדבר, היה מזועזע ולא הסכים בשום פנים להיפרד מחבריו ליחידה. גם חבריו לא אבו לוותר עליו. הם התערבו בעניין ולאחר הפצרות רבות הצליחו להשפיע על המפקדים ולהשאיר את מקס ביחידה, שכינה אותה ואת סביבתה בשם "גן-עדן". מקס היה קשור מאוד למשפחתו ובמשך כל תקופת השירות בצבא השתדל להגיע הביתה לחופשות, וניצל חופשות אלה לעבודה ולעזרה בבית. אהבה מיוחדת אהב את אמו ואת אחיו הקטן, אותו כינה "תוכי קטן". הוא הפציר בהוריו לשלוח את האח לגנון והבטיח כי הוא ישא בהוצאות החזקתו, כאשר ישרת בצבא הקבע. כשבא הביתה, היה מחפש מיד את אחיו, מבלה בחברתו ומקדיש לו זמן רב ככל שיכול. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, היה מקס עם יחידתו בבסיס בסיני. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), הותקף הבסיס על-ידי מטוסי אויב ומקס נהרג בהפצצה. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-הקברות בראשון-לציון. השאיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. אחותו כתבה עליו: "אומרים על בחורים צעירים שכאשר הם מתים, הופכים הם להיות מלאכים. מקס לא היה צריך למות כדי להיות מלאך. הוא היה מלאך בחייו".