ברזילי, ישראל

ישראל, בן רינה וצבי, נולד ביום ט"ו בחשון תשי"ג (3.10.1952) בקריית-חיים ולמד שם בבית-הספר היסודי "מגינים" ובבית-הספר התיכון. מורתו של שרוליק – כך קראו לו חבריו – ספרה עליו: "יושרו כתלמיד קנה את לבי. יכולתי לחוש באדם העתיד לצמוח מנער כן כזה. בעולם של ערכים מתמעטים ויורדים מנכסיהם – אנשים כאלה מחממים את הלב… מעולם לא ראיתיו כועס. גם תוך כדי חיכוכי מורה-תלמיד, השכיחים כל כך, נחרת בזיכרוני כמחייך…" שרוליק היה חבר בתנועת הנוער העובד והלומד, ותחביבו העיקרי היה הצילום. נער בעל רגישות מופלאה לטבע ולכל הסובב אותו, אוהב-אדם ואוהב כל חי וצמח. גם לדומם ולצומח התייחס כאילו הייתה להם נשמה משלהם. "והאם לא כואב לפרח שנקטף…?" היה שואל. לדברי אחד מידידיו, היה שובב ותעלולן מאין כמוהו. תמיד היה מלא תחבולות ולצון, אולם מאחורי אלה עמד אדם בוגר במחשבתו ורציני בגישתו לדברים. ישראל גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות נשלח לבית-הספר לשריון ותוך זמן קצר התקדם בצורה מפליאה בכל המקצועות והצטיין בכל הקשור בהפעלת הטנק. "כמפקד טנק שלט שרוליק היטב בחומר המקצועי". העיד עליו אחד מידידיו. "אולם הוא התבלט דווקא בכושרו הפיקודי. הוא שלט בפקודיו שליטה כמעט אבסולוטית וידע בדיוק ממי לדרוש, מה וכמה. תמיד נתן דוגמא אישית. כאשר היה צורך לבצע משהו, מעולם לא הטיל את הדבר על פקודיו, אלא הצטרף אליהם בעשייה". "כאשר החלה הכוננות, בשעות שלפני פרוץ המלחמה, מיהר שרוליק לצבוע פס לבן על הטנק", סיפר חבר אחר. "בלהט המלאכה, צבע גם את שערותיו. זה היה אופייני לו. מעולם לא ייחס חשיבות מרובה להופעתו החיצונית והיה משהו 'גזעי' ברישול שאפיין אותו. 'אני כבר משרת קרוב לשלוש שנים, ועוד לא השתתפתי באיזה קרב קטן' אמר. הוא לא ידע אז כי לפניו מלחמה גדולה ואכזרית.." כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, שירת שרוליק במסגרת כוח שריון ברמת-הגולן. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), לחם בקרב נגד כוח שריון של הסורים והשמיד כ20- טנקים של האויב. במהלך הקרב נפגע הטנק שלו והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: בנכם שימש דוגמא לכל פקודיו, בידע המקצועי שלו, באהבת החיילים, במסירות ובאומץ לב…"