בנם של פניה וויקטור. נולד במוסקבה בירת רוסיה (אז בברית המועצות) ביום י"ז בניסן תש"ם (3.4.1980), אח צעיר לאילנה. תינוק שקט ונוח היה, שגדל להיות ילד טוב ואוהב. מיכאל – מישה, קראו לו בבית בחיבה – למד במוסקבה בבית ספר 330 עד כיתה ד'. אז, בספטמבר 1990, עלתה המשפחה לישראל. הם התיישבו במגדל העמק והוא המשיך את לימודיו בעיר, תחילה בבית ספר יסודי "שלום עליכם" ואחר כך למד חטיבת ביניים ותיכון ב"רוגוזין", שם סיים כיתה י"ב. מיכאל היה תלמיד טוב ומצליח, עבר בהצלחה בחינות בגרות חמש יחידות במקצועות פיזיקה, כימיה, מתמטיקה ואנגלית, ואף את הבחינה הפסיכומטרית לקראת לימודים באוניברסיטה עבר בהצלחה במהלך לימודיו בכיתה י"ב. בתום לימודיו התיכוניים הוענקה לו תעודת הצטיינות על הישגיו בלימודים. סיפר איגור, חברו ללימודים: "מיכאל היה תלמיד מצטיין, עשה מעל ומעבר בכל מקצוע. הוא היה מאלה שלא למדו אבל תמיד קיבלו מאה … מיכאל עזר לחבריו בבגרות בפיזיקה, ובזכותו יש לרבים מהם בגרות". כשנה לאחר עלייתם ארצה התגרשו ההורים, האב שב לרוסיה ומיכאל גדל עם אמו ואחותו. הוא היה נער חרוץ ואחראי מאוד, שהעריך וכיבד את אמו. לעתים היה חם מזג אך נרגע מיד. תמיד הבין לאשורו את המצב הכלכלי בבית ועבד בחופשות כדי לממן לעצמו פינוקים שונים, או הוצאת רישיון נהיגה. בין היתר עבד בבניין ובמפעל הפלסטיק בו עבדה אמו. בשעות הפנאי נהג מיכאל לשחק במחשב, אהב ואימץ כל טכנולוגיה חדשה בתחום שיצאה לשוק. כן התאמן הרבה בספורט – בעיקר טניס וכדורגל, ספורט בו התאמן מאז ילדותו במוסקבה. נהג לשחק כדורגל מדי יום שישי, אפילו בזמן הלימודים לבחינות בגרות. מעט לאחר הגיעו למגדל העמק התחבר מיכאל לקבוצת חברים גדולה ומגובשת. החבורה נפגשה תכופות למשחקי ספורט שונים, ללימודים משותפים, לטיולים בפארקים ובקיבוצים סמוכים ולפיקניקים "על האש". מיכאל, חבר שלו, נזכר במפגשים: "בתקופת התיכון היינו נפגשים ומשחקים קלפים. זו הייתה תקופה שבה גם למדנו לפסיכומטרי. יום אחד נפגשנו מספר חברים ותכננו ללמוד לקראת בחינת המתכונת של הפסיכומטרי, לבסוף מצאנו את עצמנו רק משחקים בקלפים …" ביום 15.7.1998 התגייס מיכאל לצה"ל. אחרי שבכיתה י"ב הלך לגיבוש לסטי"לים (ספינות טילים) ונהנה מאוד מאתגר השהות בספינה בים סוער הוא ביקש להגיע לחיל הים, ואכן כך היה. בדצמבר 1998, לאחר שסיים קורס בקר אש ימי, קיבל דרגת רב-טוראי ושובץ לאח"י "רומח". נדב, קצין נשק בספינה, סיפר: "מיכאל, היית החייל הראשון שהגיע למחלקת נשק בתקופתי כקצין מחלקה. הגעת כעולה חדש ראשון במחלקה והשתלבת להפליא במחלקה ובספינה. כבר מן ההתחלה למדנו להכיר את כישוריך המצוינים בשליטה במערכת הנשק, את יכולתך בעבודה עם חיילים אחרים בספינה. הערכתי את הבנתך המהירה ויכולתך להשתפר וללמוד משגיאותיך, את עקשנותך והאמונה בצדקתך הפנימית, שעל אף שהובילה לעתים לוויכוחים בינינו רק הוסיפה להערכה שחשתי כלפיך. מיכאל, היית חלק בלתי נפרד מהמחלקה – בהפלגות המתישות, באימונים בחוץ, בעבודות הבלתי נגמרות ובמסים (ארוחות) המשותפים. בכולם הערכנו את התמדתך, את חריצותך ונכונותך לכל מטרה …" בין חברי הצוות בספינה נרקמו קשרי חברות טובים ושררה ביניהם אחווה גדולה, כפי שמתארים בני המשפחה: "אחד דואג לשני ומחפה על השני, דבר שיוצר יחסים אחרים, חזקים יותר … למיכאל לא הייתה בעיה לסגור שבתות בספינות בזכות הגיבוש הגדול עם כל חברי הצוות". החברים זוכרים עוד פן מתקופת שירותו: "אהב לאכול – יותר מבן אדם נורמלי, אבל נשאר רזה עם 'קוביות'. כל ביס שלקח היה שותה אחר כך. אהב בעיקר קולה, לחם ושניצל אמריקאי". מיכאל נהנה משירותו, כפי שמספרים בני משפחתו: "מעולם לא שמענו קיטורים מצדו … הוא לקח את הבאסה בסבבה. ידע ליהנות מכל דבר, גם מהשירות בספינות שלא תמיד היה קל". מיכאל נפל בעת שירותו ביום י"א באלול תשנ"ט (23.8.1999), בתאונת דרכים סמוך לאזור התעשייה של מגדל העמק. בן תשע-עשרה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי במגדל העמק. הותיר הורים ואחות. מיכאל הועלה לאחר מותו לדרגת סמל. במכתב למשפחה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז: "מיכאל תואר על ידי מפקדיו כחייל רציני ויסודי, שביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר תוך הפגנת מקצועיות רבה. מיכאל הפגין מוטיבציה גבוהה להמשך שירותו הצבאי, בלט בשקט נפשי והיה אהוד ומקובל על מפקדיו וחבריו כאחד. זכרו יהיה נצור בלבנו תמיד". אלוף משנה נעם, מפקד השייטת בה שירת מיכאל, ספד: "מיכאל. תשעה חודשים שירתת כלוחם באח"י רומח, תשעה חודשים שבהם למדנו להכיר אותך … כולנו הכרנו והערכנו את אופיך השקט והצנוע, את יכולתך הגבוהה בביצוע תפקידך ואת התמדתך גם כשהים סוער והסטי"ל מיטלטל. נזכור תמיד את חיוכך השקט, את ידיך שהפליאו לעשות עם כפתורי מערכת הנשק או עם כלי עבודה אחר שבו השתמשת … מיכאל, לא קשיי הקליטה בארץ ולא השירות הקשה בסטי"ל יכלו לעמעם את החיוך ושמחת החיים שלך, ורק שנייה בודדה בכביש אפל באשמורת הלילה גדעה אותך כאילן צעיר באיבו. אנחנו מקווים שאתה מקשיב לנו ויודע שתמיד תהיה בזיכרוננו ובלבנו. לוחמי שייטת 3 מצדיעים לך". ירון, מפקד הספינה בה שירת מיכאל, ספד לו: "מיכאל, כולנו כאן איתך ממאנים להאמין / כולנו כאן איתך מקווים שאתה שומע / הכרנו אותך תשעה חודשים, תחושה יש של שנים / הכרנו אותך בהפלגות, בשגרה, במבצעים, אימונים וטיולים. // נזכור בכל בוקר זיו פנים מאירות ופה מחייך / נזכור בכל בוקר מצב רוחך ושמחת חיים אין קץ / נטמעת עמוק בתוכנו, בתוך הצוות עמוק / נטמעת עמוק בתוכנו – היית חבר אמת // … / מיכאל, היום אתה איננו, במותך ציווית חיים חדשים / אחריך הותרת משפחה, חברה, חברים אבלים / תמיד תהיה בלבנו, עמנו, ואתה בן 19 שנים". אלה, חברתו של מיכאל, כתבה: "גרנו באותה העיר ולמדנו באותו בית ספר, הכרנו בתיכון, הוא בן 17 ואני בת 16. יצאנו יחד שלוש שנים והיו לנו חברים משותפים איתם היינו מבלים. סיימנו יחד את בית הספר ועברתי איתו את הגיוס, הצבא ועוד המון חוויות. הגעתי לכל הטקסים – טירונות, סוף קורס – והרגשתי כמו משפחה … מיכאל היה בן אדם מאוד שמח, שאהב את החיים … הוא היה מאוד חכם, שאף למצוינות ורצה ללמוד בטכניון. יכול היה לצאת ממנו משהו מעולה, הקשור לתחומים אלה". ספדו אנשי צוות הספינה בה שירת: "מה אפשר עוד להגיד? שהוא היה שקט, חרוץ וצנוע, זה כבר לא משנה. הוא כבר לא איתנו, הוא הלך ולא אמר שלום. הוא הלך ולא יחזור והעולם לא עצר מלכת. הוא הלך ואיתו התקווה שהאיש הזה במיטה 4 זה לא אתה, זה מישהו אחר. הוא הלך והגוש בגרון לוחץ, והדמעות מנסות לבקע את מעטה הגבריות …" מנדי, חבר לצוות הספינה: "קשה להתחיל מסדר ניקיון בלי לראות אותך עומד במדור מחייך עם מגב ושוזי ביד, בעיניים שרומזות שאתה עומד ליפול ולהירדם על הרצפה … קשה ללכת לישון בלי לדעת שאתה עומד להעיר אותי לשמירה עם סטירה מצלצלת וחיוך שאומר – אל תדאג, מחר יוצאים הביתה … אבל הכי קשה זה לשבת פה עכשיו , לחשוב עליך ולהיזכר בך, לחכות לך שתבוא ותגיד שלמרות שאחד החברים הטובים באמת הלך, הכול עדיין יהיה בסדר. מיכאל, רק תדע שכולנו כאן מתגעגעים ולא שוכחים. מיכאל, תודה על הכול". דניאל, חבר של מיכאל מאז הטירונות, כתב: "מייקל (כך הייתי קורא לך) … ידידים טובים היינו, אתה, מנדי ואני, שלישיית חברים מאותו מחזור. חוויות לא מעטות עברנו בספינה הזאת, שאת חלקן לא אשכח לעולם … הדבר שאפיין אותך ביותר היה התשוקה העצומה שלך לאוכל, לא חשוב מה. תמיד היית רעב ונהגת לומר שוב ושוב 'לא אכלתי כלום מהבוקר' במבטא המצחיק הזה שלך. אף אחד לא ישכח אותך בארוחות, האוכל היה הכול בשבילך … היית חבר טוב, ממש טוב. תחסר לי, תחסר לי המון. להאמין שאתה לא איתנו עכשיו? לא, אני לא מאמין, תמיד יש בי ההרגשה הזאת שתחזור, מתי שהוא תחזור. זה קצת קשה לי לאבד חבר, והיית בשבילי קצת יותר מחבר …" תמיר, חבר לספינה, כתב על פי אותיות שמו של מיכאל: "מלאך צעיר בספינת טילים / ידיד אמת שכולם אוהבים / כה נעימים היו איתך הימים / אלא שברגע קט הפכו לריקים / לעד אזכור אותך. // בדרך מאבט"ש היית / רק לעזור לחברים תמיד רצית / ואז התרחש הנורא מכול / קרתה התאונה ונשארת בזיכרון". דולב כתב: "עזבת וכל מה שנותר הוא זיכרון, זיכרון מתוק / תמיד שמחת וחייכת, מעולם לא נשבזת / תמיד לכולם עזרת, מעולם לא היססת / וגם בעזבך הצלת אחרים / וכעת לבך עוד פועם בין החיים". אבריו של מיכאל נתרמו להשתלה על ידי משפחתו, והצילו ארבעה חולים. אליהו, שקיבל את לבו של מיכאל, כתב למשפחה: "בשמי ובשם משפחתי אני רוצה להודות לכם על אצילות הנפש אשר גיליתם בשעתכם הקשה, ביחד עם תנחומי על מות יקירכם. בוודאי לא קל היה לכם לקבל החלטה כה מכרעת ברגעים כה כואבים. בהתנהגותכם זו הנכם משמשים דוגמה ומופת ונותנים משמעות חדשה למילים אומץ ונדיבות … אין זה נעים לחיות עם הידיעה שכדי לחיות אני זקוק ללבו של אחר שגורלו לא שפר עליו … תודות ליקירכם חזרתי לפעילות מלאה פיזית ונפשית, כאב וכבעל משפחה. אין מילים בפי לתאר את הערכתי ותודתי מעומק הלב". בבית משפחת ברוק נשמרים אלבומי זיכרון למיכאל, וכדבריהם "אנחנו מאמינים כי אצלנו ההנצחה היא בלב". לאחותו אילנה נולדה בת ושמה נקרא מורן – האות הראשונה בשם היא לזכר מיכאל.
