ברומברג, משה

בן לאה ודויד, נולד ביום ל' בניסן תרע"ח (12.4.1918), בעיר חודורוב, גליציה. בהיותו בן חמש נתייתם מאביו ופרנסת חמשת הילדים הוטלה על שכם האם. המשפחה, שהיתה קשורה לרעיון העלייה לארץ, שלחה בשנים 1929-1933 שלושה מבניה לארץ ובחודש אוקטובר 1935 עלו גם משה ואמו. כאן הצטרף לתנועת "הנוער העובד" ולמד את מלאכת הנגרות, אולם לא מצא סיפוק בעבודה זו ולכן יצא להכשרת "הבחרות הסוציאליסטית" במגדיאל ומשם לקיבוץ בית אורן. בקיבוץ עבד בכל עבודה קשה ובנוסף היה יוצא לעשות נפשות לגרעין ההתיישבות. בפרוץ מאורעות 1936 התגייס לנוטרות. שירת בבת שלמה, גבעת עדה וכפר יעבץ והיה מלווה שיירות בדרכים. במלחמת-העולם השניה התגייס לחיל-האוויר הבריטי, בו שירת כשש שנים – בארץ, במצרים ובאיטליה. באותה תקופה היה משה אחוז געגועים לארץ, כי קשים היו חייו בקרב הבריטים. באחד הימים אף הגיע לידי קטטה עם חייל בריטי שהעליבו על שהאזין לשידור העברי מארץ-ישראל. משה סטר על לחיו של החייל, נדון לעשרה ימי מאסר ונשא את העונש בגאון. בשובו לארץ חולה, שבע נדודים ותלאות, שכב עוד כמחצית השנה על ערש-דווי, ובהשתחררו מהצבא סבל מחוסר-עבודה. משהגיע סוף-סוף לאפשרות של עבודה מפרנסת, פרצה מלחמת-העצמאות ויומיים לאחר הכרזת המדינה, ביום 17 במאי, התגייס לחטיבה 7, שהיתה בשלבי הקמה. במכתבו לפני צאתו לקרב הביע את אמונתו בניצחון והדגיש שכל המסוגל לחזית חייב לקחת את הנשק ביד. הוא יצא עם יחידתו להתקפה הראשונה על מערך הלגיון בלטרון, במסגרת מבצע "בן-נון א'" ובקרב שנערך ביום ט"ו באייר תש"ח (24.5.1948) נעלמו עקבותיו. ביום י"א באדר תש"י (28.2.1950) הובאו עצמות הנופלים בקרב זה למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.