בנם הבכור של שמחה וששון. נולד ביום כ"ט בחשוון תשי"ד (7.11.1953) בבית-החולים "סורוקה" בבאר שבע. עובדיה נולד לאחר שלוש שנים שבהן ניסו הוריו להביא ילד לעולם, ונקרא על שם סבו. אחריו נולדו עוד שבעה בנים ובנות. הוא גדל והתחנך בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "מעגלים" שבנגב המערבי, לאחר מכן למד במשך שנה ב"ישיבת כפר מימון" והמשיך את לימודיו בבית-הספר הממלכתי-דתי "יד בנימין" שבעמק שורק. בהמשך, עבר ללמוד בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר בחיפה, שם סיים את חוק לימודיו ושם שהה עד גיוסו לצה"ל. עובדיה, שכונה "אדון" בפי אוהביו, היה כדורסלן מוכשר ואחד השחקנים המובילים בקבוצת "אליצור שדות הנגב (עזתה)" שבה שיחק. במסגרת הקבוצה יצא לאירופה והשתתף בתחרויות. עוד אהבה הייתה לו והיא מוזיקה של שנות השישים, והוא אסף באדיקות אלבומים של זמרים ולהקות שיצרו בתקופה זו. באמצע חודש מרץ 1972 התגייס עובדיה לצה"ל. כבוגר המכללה הטכנולוגית שובץ בחיל האוויר והגיע לבסיס "חצרים", שם שימש כמכונאי מטוסים. במהלך שירותו עבר קורסים שונים, השתלמויות והכשרות, ומפקדיו המליצו על הארכת שירותו. בסוף חודש מרץ 1975 החל את שירותו בצבא הקבע והגיע עד דרגת רס"ר (רב-סמל ראשון). באפריל 1986 יצא עובדיה לקורס קצינים. הוא סיים את הקורס בהצלחה וחזר לשרת בבסיס "חצרים" במגוון תפקידים. בין היתר, שימש כקצין חימוש אווירי, קצין תיאום מטוסי "צוקיות" וקצין מוסך של מטוס התקיפה "עיט". בשנת 1993 עבר עובדיה לבסיס "תל נוף" ומונה למפקד בי"מ ביחידת אחזקה אווירית (יא"א 22) – יחידה התומכת במערך המבצעי של חיל האוויר, מתחזקת ומפתחת את המטוסים, מערכות הנשק ומערכות התכנון, השליטה והבקרה. במקום זה שירת שש שנים, עד יום מותו, והגיע לדרגת רב-סרן. בסתיו 1979 נשא עובדיה לאישה את בחירת לבו זהבה והשניים בנו את ביתם במושב מעגלים. בנם הבכור, אדיב, נולד בנובמבר 1980 ואחריו נולדו אדוה – בינואר 1982, אבידן – בינואר 1989 ואוריה – באוקטובר 1992. עובדיה היה עמוד התווך של משפחתו – בן, בעל, אח ואב מסור, דואג ואכפתי. משפחתו עמדה תמיד בראש מעייניו, הוא הרעיף חום ואהבה על רעייתו, טיפח את ילדיו ושאף תמיד להעניק להם את הטוב ביותר. אישיותו הכובשת של עובדיה הותירה חותמה בלב רבים. צחוקו המתגלגל היה מסימני ההיכר המובהקים שלו וחבריו הכירוהו כאדם פתוח וטוב לב. החברות הייתה עבורו ערך עליון וחבריו הקרובים ידעו, כי יש על מי לסמוך, כי ממנו אפשר תמיד לקבל עצה טובה, כי יטה אוזן קשבת ויעניק כתף לתמיכה. עובדיה עמד להשתחרר מצה"ל ולהתחיל במסלול חיים חדש, אך לא הספיק. ביום כ"ד בתשרי תש"ס (4.10.1999) נפל בעת מילוי תפקידו והוא בן ארבעים ושש. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בנתיבות. הותיר רעיה, ארבעה ילדים, אב ושבעה אחים ואחיות. חברת משפחה הספידה את עובדיה: "המוות הוא חלק בלתי נפרד ובלתי נמנע מהחיים. למרות זאת, במותו של אדם קרוב, הברור מאליו מותיר אחריו תחושת חלל ואובדן קשה. בחופשת השחרור, בתקופה כל כך אופטימית, בה סוגר אדם מעגל חיים, חיים מלאי תוכן ופעילות, וצועד הוא אל מעגל חדש עם תכניות ותקוות חדשות, כבה פתיל חייו של עובדיה והמוות הכה על דלתותיו. לא איש כמו עובדיה, אופטימי חסר תקנה, יכניס סתם כך את המוות בשעריו. בכוחות איתנים ואדירים נלחם עובדיה על חייו. לספקנים שבינינו הבטיח הוא להילחם, וגם לנצח. הבשורה על מותו קטעה את התקוות שנטע בנו והותירה את כולנו המומים וכואבים. כואבים על לכתו באמצע החיים, של איש שופע חיוניות ומרץ. … הוא העניק אהבה אין-סופית לזהבה, אשת נעוריו, וגם בימיו האחרונים לא שכח לפרגן לה ולספר לכולם כמה טוב שהיא לצדו. הוא והיא, זהבה ועובדיה, נקראו בפי כולם 'זוג יונים'. היום, אחרי לכתו, מסמלת היונה יותר מכול את דמותו של עובדיה. איש בעל טוהר מידות. איש שלום שכבוד הבריות היה נר לרגליו". אלו היו מילות הפרדה של זהבה, רעייתו: "עובדיה בעלי היקר, זכרך חי בלבי ולעתים נדמה לי כי חייך נמשכים ותכף תעמוד במפתן הדלת וכהרגלך תחייך. תחבק אותי חזק ותשאל על הילדים. רק הימים החולפים מכים בי ללא רחם והמחשבות הכבדות מכניסות לתודעתי כי מעתה אמשיך בדרכי בלעדיך".
