ברוך, יוסף

יוסף, בן מרים ויצחק, נולד ביום כ"ג בחשוון תשי"ג (11.11.1952) בכפר רופין ולמד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון של הקיבוץ. יוסי היה ילד רגיש וטוב לב, אך שונה במקצת משאר בני גילו, בכך שמעולם לא ניסה להידמות לצבר הטיפוסי הקשוח, הבטוח בעצמו, החבר'מן, ששולף מן השרוול פתרונות מוכנים מראש לכל מצב. יוסי לא ניאות לקבל מוסכמות חברתיות והיה בודק בכל בוקר מחדש, את האמיתות שלאורן התחנך. על דעותיו והשגותיו בעניינים שונים היה מוכן להילחם, גם כאשר ידע שהדבר יביא לידי התנגשות עם החברה. יחד עם זאת היה פתוח תמיד לקליטת רעיונות ומושגים חדשים בכל תחומי החיים. לגביו לא היה שום דבר בגדר "טאבו", שיודעים על קיומו אך אין משוחחים אודותיו. הוא נהג לברר כל עניין עד סופו, גם אם היה הדבר כרוך באי-נעימות, לו עצמו ולשאר השותפים לשיחה. יוסי אהב את הדברים הקטנים של החיים, המקנים להם את יופיים ושמחתם: ספר טוב, מוסיקה, ריקוד, פרחים רעננים בחדר. במיוחד נמשך לזמרה ולריקודים. בימי שישי נהג לרכז את הילדים, לארגן הצגות וריקודים, ולהנות אותם בהמצאותיו. יוסי היה קשור מאוד לבעלי חיים בחברת הילדים. במשך שנים היה אחראי על משק הילדים ומילא את תפקידו במסירות יוצאת דופן, שבלטה במיוחד בתקופת מלחמת ההתשה. היה זה מראה שחזר על עצמו: טרם נדמו הדי הפגזים האחרונים וכבר נראה יוסי רץ אל משק הילדים לבדוק מה מצב בעלי-החיים. רגישותו לכל הסובב אותו הולידה בו גם ביקורת על הקיבוץ. הפריע לו שדברים נעשים לא בדיוק לפי האידיאלים שהתחנך עליהם. בשיחות עם חברים הבטיח תמיד לנסות ולתקן את הדברים כשיהיה סוף-סוף חבר שווה-זכויות, אך לזאת לא זכה להגיע. יוסי היה גם תלמיד חרוץ ושקדן. הלימודים והרחבת הדעת תפסו מקום נכבד בחייו, בעיקר בשנות הלימודים האחרונות. מטבעו היה מלא סקרנות לגבי כל דבר שנתגלה לפניו. נוסף לזאת ניחן בתשוקה לרדת לעומקו של כל נושא שעסק בו. בזכות הצירוף הזה של סקרנות ורגישות לעומקם של דברים, נחשב כאחד המעולים שבתלמידי כיתתו. יחד עם הלימודים, העבודה והטיפול במשק הילדים, עוד הספיק יוסי ליטול חלק נכבד בפעילות החברתית של בני גילו. הוא בורך בכישרון להתחבב במהירות וביכולת להפוך זרים לידידים. הכרויות ופגישות עם אנשים חדשים היו אחד מתענוגותיו הגדולים. יוסף גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1971 והוצב לחיל הרגלים. בגיוסו ראה לא יותר מקיום חובתו האזרחית. לא זה היה התחום שהעסיק את מחשבותיו ולכן גם לא שאף להתקדם ולהתפתח בו. בכליון עיניים ציפה לחופשות ומשהגיעו חמק מיד הביתה להסיר את המדים ולהיות שוב יוסי המוכר. במהלך שירותו בצבא מצא את התפקיד המתאים לאישיותו ולאופיו: חובש-קרבי. בתפקיד זה ראה ייעוד שתאם את חינוכו ואת הערכים שגדל עליהם והאמין בהם כל נפשו. במלחמת יום-הכיפורים השתתף בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן ואחר-כך השתתף גם בקרבות הפריצה אל המובלעת בתוך סוריה. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), בקרב על כיבוש החרמון, נהרג יוסי בשעה שהגיש עזרה לפצועים תחת אש תופת של האויב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר רופין. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.