ברוך, דוד (דדו)

בנם של וישניה ולאון. נולד ביום ט' בשבט תשמ"ט (15.1.1989) ברחובות. דוד – דדו בפי כול – היה פעוט נוח וטוב מזג. סבתו, אם אימו, גידלה אותו עד גיל שמונה חודשים ואחר כך הוא התחנך במעון של "הפקולטה". הוא התחיל את לימודיו בבית הספר היסודי "שפרינצק" ברחובות כבר בגיל חמש, עפ"י פניית הוריו לגננת ומבדקים שעבר בשירות הפסיכולוגי . דדו, ילד חכם ונבון מכפי גילו, הסתגל מהר מאוד ללימודים במסגרת בית הספר. על אף גילו הצעיר, הוא ניחן ביכולת אבחנה גבוהה וידע לראות דברים בבגרות. להוריו היה קל לגדלו. דדו היה צעיר מוודרנה אחותו למחצה בארבע-עשרה שנה, והיא הייתה לו כמו אם קטנה. בין האחים נרקמה חברות ואהבת אמת. בילדותו בילה רבות בבריכה, עם אימו שאהבה לשחות, ולימדה אותו להרגיש ביטחון במים וליהנות מהם. הוא גם אהב לרכוב על אופניים ובגיל חמש-עשרה התחיל להתאמן בהרמת משקולות ביתיות. ובכלל, הספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו, מאחר שהוריו הקפידו על אורח חיים ספורטיבי. משחר ילדותו היה דדו גבוה, ובשיא צמיחתו התנשא לגובה של כמעט שני מטרים. למשך תקופה קצרה שיחק טניס ואחר כך עבר לכדורסל ושיחק ב"מכבי רחובות" כל חייו. הוא גם אהב לצפות במשחקי כדורסל בטלוויזיה. דדו היה בעל יכולות אקדמיות גבוהות, אך לא אהב מסגרות. עקב מעשי השובבות שלו הוזמנה אימו מפעם לפעם לחדר המורים. בכיתה ז' הוא המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים "אורט" ברחובות ואחר כך בתיכון "אורט", בכיתה מדעית, שבה טיפחו את התלמידים ואפשרו להם ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן, במקביל ללימודים הרגילים בבית הספר. דדו למד באוניברסיטה במטרה לצבור נקודות עד תום לימודיו בתיכון. כשהתחיל ללמוד בתיכון נפרדו הוריו והתגרשו. המחנכת שלו הלית כתבה על תקופה זו בחייו במכתבה לאם וישניה לאחר מותו של דדו: "אני עוד זוכרת את הפגישה הראשונה שלי עם דדו בשבוע האחרון של החופש, לפני כיתה י', כשהוא סיפר שהוא מקווה שהוא יצליח ושהכול יהיה בסדר, כי הוא כנראה יגור בשני מקומות ומקווה שיסתדר מבחינת הבאת הספרים הנכונים וכו'. בחוסר מקצועיות, העיניים שלי התמלאו דמעות לשמע הדברים והפגנת הרגישות מצד נער מתבגר. את הרגישות והרכות ראיתי לכל אורך השנים, תכונות מעט מנוגדות למראה כל כך בוגר. דדו היפה, בנוי לתלפיות, חכם. ואז נזכרתי בסצנות מאלה השנים: דדו סוחב את מירן בטיול השנתי; עם האנגלית המצוינת שלו, דדו היחיד בכיתה שידע בטיול השנתי להגיד איך אומרים 'מכתש' באנגלית; דדו משחק כדורסל עם הבנים; דדו מגיע מאוחר לבית הספר; חברים יוצאים לבית של דדו לאכול ביחד דברים טעימים שהשארת במקרר; דדו נתפס בטיול כשבחדרו נרגילה וכשהמנהלת מוכיחה איתו על התנהגותו השלילית הוא מתלונן על כך ששברה לו חלק ששילם עליו הרבה כסף (ואני מתפוצצת מצחוק בלב מהאופן שבו הדברים נאמרו); ההתרגשות של כל החברים לפני הנסיעה לקרואטיה לאחות שלך ואחר כך הסיפורים והחוויות". דדו טייל בחו"ל וביקר כמעט מדי קיץ, מגיל שבע, את סבתו ודודתו בזאגרב שבקרואטיה, ובשפת הים – בבית הקיץ של המשפחה. בגיל עשר הוא ביקש לנסוע לבד לדודתו על מנת לרכוש את השפה הקרואטית. הוא בילה חודש עם המשפחה הקרואטית ורכש את שפת הדיבור במלואה. כשאימו הגיעה לקרואטיה אחרי חודש היא נדהמה משליטתו בשפה. דדו היה ילד שמח, חברותי מאוד, מוקף חברים שנהנו מאוד לבלות בחברתו. בקיץ שלפני הגיוס הוא הזמין שמונה חברים טובים שלמדו איתו יחד לנסוע עימו לקרואטיה, לבית הקיץ של המשפחה. דדו ארגן את הטיולים והחבורה נהנתה שם מאוד במהלך שלושה שבועות. בתקופה זו בחייו נהנה דדו מהמחשב ומהגאדג'טים, כמו אלה שבטלפונים הסלולאריים. הוא אהב מוזיקה ואף ידע לשיר שירי ראפ. בחוברת שיחידתו הוציאה לזכרו הקדישו לו חבריו את אחד השירים שאהב:Welcome To The Black" Parade" של להקת הרוק "מַיי כֶּמיקָל רוֹמָנְס" (My Chemical Romance). דדו היה בחור צנוע בנפשו פנימה, והדבר גם בא לידי ביטוי חיצוני, למשל בלבושו: מעולם לא לבש מותגים, להוציא את נעלי הספורט שנדרשו לו למשחקי הכדורסל. היה לו רעב לחיים, ואחד מחבריו הספידו במילים: "דדו חי את החיים במאה קמ"ש". דדו היה אדם חם, ואהב לחבק את אימו כשנפגשו. הוא היה בן טוב וממושמע. הוא שיתף את אימו בפתיחות בכל הרפתקה או התנסות בחייו, גם כשהתחיל לעשן נרגילה. במקביל לשירותו המשיך לדאוג למשפחתו. כבן מסור ואוהב לאימו, דאג לה מאוד, וכשחלתה ישב לידה כל הלילה בבית החולים. נדרשו ממנו כוחות נפש במצב קשה זה, אך הוא היה חזק ולא נשבר. ימים ספורים לפני התאונה, שבה נפגע אנושות, ביקש להקדיש לה זמן, ללוות את אימו ולסייע לה בעקבות טיפולים רפואיים שהייתה אמורה לעבור. ככל שבגר גילה יותר אחריות וידע לכלכל את עצמו היטב. הוא אמנם קיבל דמי כיס מהוריו, אך מגיל שש-עשרה עבד ברשת מזון מהיר וכשליח בפיצרייה כדי להיות עצמאי כלכלית ולהרוויח כסף במקום לבקש מהוריו. הוא עבד קשה ומימן את רישיון הנהיגה שלו, וכבר בגיל שבע-עשרה וחודש עבר את הטסט, קיבל רישיון לאופנוע וקנה אופנוע מכספו. דדו התגייס לצה"ל לשירות בחיל האוויר. לאחר תקופה קצרה בבסיס חיל האוויר 8, הצטרף לצוות תחזוק מטוסי האף-15, במחלקת המעבדות האוויוניות, כטכנאי בתחום אינטגרציה. רב-סרן שהם קולן, ראש תחום אינטגרציה, וחבריו ליחידה סיפרו כי היה לדדו ידע מקצועי רב וידי זהב. תחום אינטגרציה עוסק בבדיקות והוכחה של מערכות ותהליכים מבצעיים בשלבי הפיתוח האחרונים, לפני הפיכתם למערכות בעלות יכולות מבצעיות בחיל האוויר. תפקידו של דדו היה לתחזק ולפתח את המעבדות של מטוסי האף-15, מעבדות ייחודיות בעולם ויקרות מאוד. דדו הלך והתפתח כטכנאי מקצועי ביחידה ועשה את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הוא לא אהב להשתעמם ותמיד מצא נושא לקדם, גילה יוזמה, עצמאות מחשבתית ותרם רבות לפיתוח יכולות מבצעיות חשובות וחדשניות של חיל האוויר, וכפועל יוצא מכך לחיזוקה של מדינת ישראל. דדו החברותי, החייכן והמלא תמיד שמחת חיים והומור, השתלב מצוין ביחידה גם מבחינה חברתית ורכש חברים רבים. הוא היה בחור יפה, אינטליגנט, שובב מלא חן. לכן אין פלא שתוך זמן קצר שבה את ליבם של חבריו ליחידה. היה לדדו חוש משחק משולב בחוש הומור והוא בידר והצחיק בחיקויים את כל הסובבים אותו. חבר מהבסיס סיפר: "זה רק אתה דדו, שדאגת להעלות חיוכים, ולהניע אותנו בימים קשים ולהצחיק בימים עצובים… עיצבת את אישיותנו כאנשים בוגרים עם שמחת חיים שיודעים לעשות קצת צחוק בכל הבלגן הזה שנקרא צבא. תמיד דאגת ללכד אותנו כגוף אחד ואפילו התחלנו להתגבש יותר ויותר ממש לפני שנפצעת… כל הימים האלה שהיינו יושבים בחווטייה, מנחשים בטירוף את הטריוויה שהייתה בעיתון כל יום, מעבירים צחוקים, שומעים מוזיקה רועשת… גם עובדים לפעמים. מוסר העבודה שפיתחת לאט לאט הראה לי כמה מיוחד אתה. כשהיינו צריכים אותך היית שם, עזרת ותמכת בנו בכל מה שהיית יכול לעזור…" כאשר דדו שיחק כדורסל בשעות הספורט של היחידה, הוא הפליא את חבריו באתלטיות שלו, בריחופיו בדרכו להיתלות על טבעת הסל וברוח הספורטיבית שלו. הוא השתתף בנבחרת הכדורסל בבסיס ואף זכה איתה במקום השני באליפות חיל האוויר לשנת 2007. כחודש לפני מותו, בערב יחידה, זכו דדו וגפן חברתו בתחרות הזוג המושלם, למרות שהיו הזוג הצעיר ביותר. הם הקסימו את כולם. את הפרס שקיבלו לא זכו לממש. גפן היתה אדם משמעותי ביותר עבור דדו. בין דדו וגפן נרקמה אהבת נפש, אהבה אמיתית וטהורה והקשר ביניהם היה עמוק ביותר למרות גילם הצעיר. דדו כתב יומן אישי בו סיפר על רגשותיו וחוויותיו עם חברתו גפן ובשירותו הצבאי. הוא גם שיתף את חבריו באשר לתוכניותיו לעתיד, על כך העיד חבר לשירות הצבאי: "כל כך רצית למצוא שקט ושלווה, כל כך רצית כבר להשתחרר ולמצוא את האושר שלך בחיים הלא פשוטים שלך… ישבנו בחווטייה וחיווטת איזו צמה ל'רעם'. סיפרת לי בהתלהבות על הטיסה לקרואטיה ועל החתונה הקרובה של דודה שלך, וממש קרנת משמחה. רצית כבר לעלות על המטוס ולבקר את המשפחה הקטנה שלך בחו"ל, אותם אתה רואה לעתים רחוקות". דדו הספיק לשרת ביחידה כשנתיים. ב-21 ביוני 2009 רכב על האופנוע שלו ברחובות, התנגש במשאית, נפצע אנושות והובהל לבית החולים. אחרי הפציעה הקשה ישבו חברתו של דדו, גפן וחבריו מהבסיס לצד מיטתו. גפן חברתו לא משה ממיטתו ושהתה שם ימים ולילות במהלך כל תקופת אישפוזו. כולם חיכו שיתעורר, בתקוות ובחששות. אולם דדו לא התאושש. כעבור שלושה שבועות הוא נפטר מפצעיו במרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר. רס"ן קולן כתב למשפחה: "לאורך החודש האחרון ליווינו את דדו ואתכם בבית החולים, בטוחים שיתעורר, סומכים על כוחו ונעוריו, ונתלינו בכל שביב של תקווה. ראינו את גפן חברתו צמודה אל מיטתו ומלווה אותו ביום, בלילה ובכל שעה. שמחת החיים, החיוך השובב והחיוניות שאפיינו את דדו יחסרו לנו תמיד". דוד (דדו) ברוך נפל בעת שירותו ביום כ"ה בתמוז תשס"ט (16.7.2009), בן עשרים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותיר אחריו הורים ואחות. דוד (דדו) ברוך הועלה לדרגת סמל-ראשון לאחר מותו. על מצבתו חרטה המשפחה את המילים: "חיוכך הרחב, סיפוריך הרבים, ילוו אותנו לעד". צביקה, חברו ליחידה, כתב בחוברת שהוציאו לזכרו: "כמה שאתה חסר, אין יום בו אני עובר ליד הכיסא עליו ישבת וליבי אינו מתמלא עצבות, קשה מדי הייתה הפרידה הבלתי צפויה ממך. בו בזמן אני נזכר בימים יפים, בתקופות אחרות… תקופות שהיוו סוג של חלון, ממנו ניתן היה להשקיף אל אישיותך הכריזמטית ותכונותיך הנפלאות. חברות ללא תנאי, שמחה, צחוק, לבביות, תמיכה והבנה, כל אלה ועוד, היו חלק משמעותי שתרמת לחיי בתחום אינטגרציה, ובכלל… קשה מנשוא פרידה מחבר אהוב וקרוב כל כך כמוך. קשה היא יותר, כאשר היא מתרחשת בצורה פתאומית וטראגית כל כך. העצבות והכאב עדיין מהווים נדבך מרכזי מזיכרונך, אך יחד עם זאת אני חש שעליי להשתדל ולהיאחז בזיכרונות טובים שנותרו ממך. אני בטוח שכך היית מצפה ממני לנהוג, אני מאמין שהזמן יעשה זאת פשוט יותר. תודה לך על חברות נפלאה…" תאיר כתבה: "… דדו, תחסר לי בשיחות הנפש בהן שיתפת אותי בחייך – באהבות, בחברים, בדאגה שלך לאימך. בכל פעם שאני נכנסת למשרדים של התחום… אני נזכרת בצחוקים ובמעשי השטות שהיית עושה, איך היית אומר כל הזמן 'מצ'עמם לי' עם הקול והחיוך שאי אפשר לשכוח. בתקופה האחרונה שלך אתה התבגרת המון וגילית אחריות ויוזמה בחיים בכלל ובתחום בפרט… דדו, היית חבר יקר ותמיד ידעת להצחיק ברגעים של עצב ולגרום לנו לחייך, וכך נזכור אותך לתמיד". חבריו מתקופות שונות בחייו פתחו שני כרטיסים בפייסבוק לזכרו.