ברוטפלד, זוהר (זוריק)

בן יהודית ויוסף. נולד ביום ג' בחשוון תשל"ב (22.10.1971) בכפר סבא. זוהר למד בבית-הספר היסודי "לפיד" ובבית-הספר התיכון "מוסינזון" בהוד השרון. מנהל בית-הספר היסודי בו למד, כתב: "זוהר זכה לאהבה, טוב לבו ותום לבו היו לשם דבר ולמופת לאחרים, יש פעמים ששמו של אדם מעיד על אישיותו ותכונותיו, כך היה הנער – כשמו כן הוא – כזוהר הרקיע – זך וטהור." את חוק לימודיו בבית-הספר התיכון סיים זוהר כחניך מצטיין. הוא היה חבר במועדון ספורט בכפר סבא ועסק בשחייה ובהרמת משקולות. היתה בו אהבה גדולה לטבע, ובמיוחד לצומח וגילה ידע והבנה מעמיקים בנושא זה. זוהר טיפח בסביבתו הקרובה צמחייה מיוחדת, וגם במחנה הצבאי בו שירת השאיר "מצבה" פורחת אחריו. הוא אהב בעלי-חיים, במיוחד כלבים, קרא חומר בנושא, ולמד אותו היטב, כפי שמתאר חברו משה שימקו: "עוד תמונה בראש, וזו תמונה יפה מאוד. איך אתה עומד מול הגינה ומסתכל על היונים ששותות מתוך שלולית המים, והנך עומד ומסתכל". ומוסיפה דורית: "גם עכשיו, לעתים, נראה שפתאום תיכנס, תחייך ותשאל כמו תמיד, מה נשמע, ואם מישהו צריך משהו, ותעבוד שוב בגינה, בחום ובקור, דואג למה שצריך ובעיקר לצמחים שכולם מספרים שכל כך אהבת וטיפחת, אבל זה פשוט כל כך נכון". כל חבריו מציינים את טוב לבו, וכך מתארת אותו ידידתו, איריס: "זוהר, לעולם לא אשכח את החיוך העדין והמרגיע שלך ואת טוב לבך. הערכתי את הדרך שהתעקשת ועמדת על שלך, ולא נתת לספק דריסת רגל בלבך. למדתי שאתה יודע להעניק ולאהוב ושבאנשים האהובים עליך תשקיע בלי סוף". זוהר גויס לצה"ל בראשית אוקטובר 1991 והוצב לחיל הכללי. לאחר הטירונות נשלח למדור מבדקי קצונה בבקו"ם בתפקיד עובד כללי, שם היה אהוד מאוד על חבריו. מספר מוטי עודד: "אני זוכר את יומי הראשון במדור, שאותך ראשון ראיתי. אני זוכר שדאגת לי לתג יחידה, ותמיד דאגת שארגיש בנוח. אוהב אותך זוהר, אדם צעיר ויפה". ביום כ"ט בתמוז תשנ"ג (18.7.1993) נפל זוהר בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בנווה הדר שבהוד השרון. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, אח – דרור ואחות – צמרת. בהספד על קברו, אמר מפקדו: "כל מי שהכיר את זוהר, לא יכול היה שלא להתפעל מהרגישות ומהאהבה העמוקה שיש בנער לכל דבר חי. הוא היה אהוב ומקובל על כולם. חיילים, קצינים ואזרחים חשו קרובים אליו על טוב הלב והנדיבות שהקרין. הוא מילא ברצון חובותיו במלואן. מעטות, אולי מעטות מדי, היו הפעמים בהן ביקש לעצמו, ביקר או התלונן, עד שלפעמים חשנו רצון לעשות זאת בשמו, אך הוא בדרך כלל מנע בעדנו. אהבנו אותך, זוהר, אדם צעיר, יפה. לצערנו, קצרה ידנו מהושיעך. זוהי החמצה שאין לה פשר, אבידה נוראה ואין ניחומים".