בנם הבכור של רונית ומוריס. נולד בחול המועד סוכות, ביום י"ט בתשרי תשמ"ג (5.10.1982) בירושלים. אח לעוז, אור ושחר. טל גדל בשכונת רמות בירושלים ולמד בבית-הספר היסודי "רמות ג' ". כאשר היה בן עשר, עברה המשפחה לגור בשכונת גילה. טל המשיך את לימודיו בבית-הספר היסודי "גילה ג' ", ומשם עבר לחטיבת הביניים ולתיכון "מקיף גילה". טל היה ילד סקרן ואהב ללמוד בדרכו שלו. מגיל צעיר היה בעל עקרונות, ישיר בגישתו מול מורים וחברים ותמיד השמיע את דעתו. הוא התגלה כספורטאי מוכשר ולאורך השנים השתתף בחוגי ספורט שונים, בעיקר בתחום השחייה והכדורסל. בחטיבת הביניים למד בכיתת ספורט, שחה במסגרת אגודת "הפועל ירושלים", צלח את הכנרת ואת ים סוף והשתתף באירועי שחייה נוספים. לטל הייתה נטייה למקצועות הריאליים ובתיכון בחר בפיזיקה ובכימיה כמקצועות מגמה. היה לו ראש מבריק למקצועות אלה, כפי שהעידה אחת ממורותיו: "טל בחר במסלול המקצועות המדעיים הקשים ויכול להם. מעולם לא ויתר על החיוכים, הבילויים, החברה, הכדורסל וכל מה שיכול בן-עשרה לדמיין, להספיק. עם זאת, הכינוי 'חרשן' היה מטל והלאה. הכול התנהל אצלו כאילו במקרה". עם סיום לימודיו התיכוניים עוד הספיק לטייל ביוון ובטורקיה וכן עבד כמה חודשים עם אביו במוסך שבבעלותו, עד לגיוסו לצה"ל. טל היה אדם חייכן, בעל חוש הומור ורגיש לזולת. מילד עדין וסגור הפך אט-אט לנער בוגר, ולגבר מקסים ושובה לב. בחייו שולבו הומור, קלילות רבה וכמובן ספורט; הוא אהב לבלות עם חבריו וחברותיו ובעיקר אהב את הזוגיות. סמוך לגיוסו עבר את מבדקי הטיס והגיע לגיבוש, אך מסיבה רפואית לא סיים אותו. טל גויס לצה"ל במרץ 2001 ובחר להתנדב לחטיבת "גבעתי", ומכאן ואילך נרקם סיפור אהבה בינו לבין החטיבה. תחילת המסלול הייתה בטירונות ובאימון המתקדם, שטל סיימם כמצטיין פלוגתי. משם המשיך לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) מוקדם, סיים כחניך מצטיין וחזר כמ"כ לפלוגת טירונים. וכך כתבו בשנת 2002 חיילי המחלקה למ"כ ברדוגו: "כשעצרנו בדרך, לימדת אותנו להעיף 'הקשב', וכולנו נקרענו מצחוק. מאז כבר הבנו שאתה אחד המ"כים הכי תותחים שהמחלקה הזאת הולכת להכיר. במהלך כל הזמן שלנו ביחד התייחסת לבעיות של החיילים כמו שצריך. ידעת את הגבול בין צחוק לרצינות … המקצועיות שלך תמיד הייתה ברמה גבוהה, ובעבר (לפני שגידלת לך כרס בפלחו"ד), היה לך כושר מטורף, עד כדי כך שבמד"סים היינו בקושי נסחבים אחרי הבוקסר הצהוב וחולצת הבטן של אורנג'?". עוד בטרם סיים טל את תפקידו כמ"כ, נשלח לקורס קצינים, וכבר בתחילתו בלט בשקט הנפשי שלו וברצון האדיר שהפגין ללמוד ולהתפתח. סיפר מפקד הצוות: "הייתה בו צניעות כל כך מיוחדת ונדירה; גם מבחינה מקצועית הוא ללא ספק מהבולטים בצוות: דייקן, ממושמע מאוד. לפני הכול – טל היה אדם … תמיד תפסתי את טל כאחד המנהיגים השקטים של הצוות". בסיום קורס הקצינים הגיע טל, לפי בקשתו, לפלוגת החוד של גדוד "שקד" (גדוד 424) ב"גבעתי", שם שימש מפקד מחלקה שהוצבה ברצועת עזה. טל היה מוטרד מאוד מתפקיד המ"מ, מאחר שהיה עליו לפקד על חיילים ותיקים ממנו או כאלה שהיו אתו בטירונות. לאחר נפילתו נמצאה בין חפציו מחברת שבה כתב עוד במהלך קורס הקצינים את עקרונות עבודתו: "דרך העבודה שלי – הצבת נורמות בדבר מקצועיות ומשמעת. הקונץ הוא לעשות הכול עם החיילים, וכל מה שאתה דורש מהם -אתה צריך לעשות אתם, וכמו כן כל שאר הסגל – להיות פתוח עם החיילים ולדאוג לכל צורכיהם. הדאגה לפרט צריכה להיות ברמה גבוהה ביותר – להתחייב לשמוע כל אחד, אך לא חובה להסכים – בסוף אני מחליט, אך אני מבטיח להקשיב – פתוח להצעות וללמוד מהחיילים – חיזוק מקצועיות הוותיקים וחינוך הוותיקים לעזרה לצעירים וללמד אותם את המקצועיות שלהם". במהלך שירותו כמ"מ זכה טל בשתי תעודות הצטיינות: את האחת קיבל בראש השנה תשס"ד ממפקד האוגדה, תת-אלוף גד שמני, על מצוינות, מקצועיות, מסירות ודוגמה אישית; השנייה הוענקה לו בנובמבר 2003 מהמפקדים והלוחמים של גדוד "שקד" על היותו קצין מצטיין גדודי בתקופת תעסוקה מבצעית בפאת שדה. אך טל שמר על צניעות, לא התהדר בהישגיו ולא מיהר לחשוף את דבר הצטיינותו, ו"רק לעתים סיפר כבדרך אגב כי צוין לטובה במסגרת זו או אחרת", כפי שמספר אביו. בהגיעו לפלחו"ד, כתב טל מכתב לחברתו עדי, ובו הוא מציג, בין היתר, מעין משוואה הפוכה: "יש עוד דבר שאני רוצה שתדעי: שאת אחד הדברים המשמעותיים ביותר שמחזק אותי כן להישאר כאן וכן לעשות מה שאני עושה. אני מרגיש שככל שאני אוהב אותך יותר, כך אני יותר רוצה להישאר פה ולעשות את מה שאני עושה. ועכשיו אני אסביר לך את המשוואה המוזרה הזאת. אני בחרתי לבסוף להיות קרבי, להיות קצין, ובסופו של דבר להיות מ"מ בפלחו"ד (שבלי ספק היא הפלוגה הטובה בגדוד ואותה לוקחים לכל הפעילויות המסוכנות, החשובות והאיכותיות ביותר), כי אני מאמין שחייבים להגן על הארץ הזאת, כי באמת אין לנו לאן ללכת, וזה המקום שבו אנו חיים ושבו נישאר, ואנחנו חייבים להיות חזקים ולהישאר ולהילחם על המקום הזה…". כמ"מ נשלח טל להעביר אימון נשק בן שבוע לתלמידי המכינה הקדם-צבאית של עצמונה בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) "גבעתי", וגם שם השאיר את חותמו בלב החניכים. וכך כתב אחד מהם: "טל הותיר בי רושם עז שלא יישכח. מפקד שמצד אחד קשוח ולא מתפשר (קצת מפחיד), ומצד שני עדין ומתחשב. כל כך מקצועי, ועם זה כל כך עניו ושקט, שמדבר רק כמה שצריך. בסוף האימון אני זוכר איך טל חיבק אותנו, כאילו היינו חברים שלו שנים. בסך הכול הכרנו שבוע – אבל זה היה טל… את האישיות המדהימה הזאת אני לא שוכח… אנשים כאלה לא פוגשים כל יום". עם סיום תפקידו כמ"מ, מונה טל לסמ"פ (סגן מפקד פלוגה) של פלוגת החוד בגדוד "שקד". כמה חודשים לאחר מינויו לתפקיד זה, באפריל 2004, זכה ממפקד חטיבת "גבעתי", אלוף-משנה אייל אייזנברג, בתעודת הוקרה והערכה על הצטיינות במילוי תפקידו, תוך גילוי מקצועיות ודבקות במשימה. באוגוסט 2004 כתב מפקד גדוד "שקד" היוצא, סגן-אלוף משה אור, בספר חומש שהעניק לכל הקצינים, הקדשה מיוחדת לטל: "קצין תותח, להסתכל עליך ולראות את גדוד 'שקד' – סטנדרטים ודרישות גבוהות מעצמך ומחייליך, מקצועיות, מסירות, משמעת וצניעות. אתה תהיה מ"פ מצוין, גאה להיות מפקדך. תודה לך על היותך מפקד בתקופה מורכבת זו. בהצלחה בהמשך הדרך". לאחר כחמישה חודשים שבהם שימש סמ"פ, הוצע לטל להמשיך לתפקיד מ"פ (מפקד פלוגה), וכן הוצעו לו כמה מסלולים לבחירה. טל התלבט רבות בין רצונו להמשיך ולתרום כמ"פ לבין רצונו להשתחרר, לצאת לאזרחות, לבלות ולטייל עם עדי בעולם, ובד בבד להמשיך ולממש את אהבתו הישנה לספורט. ב-1 באוגוסט 2004 יצא טל עם משלחת קציני צה"ל לפולין – "עדים במדים". זו הייתה חוויה מורכבת ומשמעותית, אשר הותירה בו רושם עז, ונדרש לו זמן מה לעבד את הרשמים עם עצמו. את משפחתו שיתף בתחושות רק כמה שבועות לאחר מכן, כאשר הקרין על מסך בבית את אשר צילם בפולין. כל תמונה שהוצגה זכתה להסברים נרחבים, ודבריו הובעו בהתרגשות, בלהט ובעוצמה רבה. ניכר בטל כי החוויה חידדה בו את תחושת האחריות והשליחות בתפקידו כקצין בצה"ל והעצימה את גאוותו על עצם היותו קצין במדים, המניף את דגל ישראל באתר הזיכרון של מחנה ההשמדה אושוויץ. וכך אמר טל לאחר הביקור בפולין: "אם מישהו לא יודע מה הוא עושה כאן בארץ הזאת ובשביל מה הוא נלחם, הוא צריך לנסוע לפולין ולהבין". ביום חמישי, ח' בתשרי תשס"ה (23.9.2004), קצת לפני השעה שש בבוקר, הגיעו לאזור היישוב מורג שלושה מחבלים פלסטינים. רוב חיילי המוצב היו עסוקים בשעה זו בפתיחת ציר במורג, כדי לאפשר לאנשי היישוב לצאת ממנו. המחבלים ניצלו עובדה זו וחדרו למוצב הסמוך ליישוב. בשלב הראשון ירו צרור לעבר החמ"ל והרגו שני חיילים: סמל-ראשון ישראל לוטטי וסמל-ראשון ניר סמי (סימו). טל שהה בחדרו בשעה זו; הוא שמע את קולות הירי, ניסה לצאת מהחדר בנשק דרוך, בכוונה לחתור למגע עם המחבלים, אך נורה ונהרג עוד בטרם הספיק לפתוח את הדלת. בן עשרים-ושתיים היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. הניח הורים, שני אחים ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן. הוריו ביקשו לתרום את אבריו ולסייע בהצלת חייהם של אחרים, והם אכן נענו. שעות מועטות לפני שנהרג, צולם טל והתראיין לעיתון חיילי צה"ל "במחנה". דבריו מקבלים משמעות מצמררת ובלתי נתפסת: "חייל יכול לעמוד בש"ג של היישוב – חייל טוב, שומר כמו שצריך – אבל מספיקות עשר דקות שבהן הוא לא ערני, כדי שיחדור לו מחבל מתחת לאף, ואז מה שווה כל חצי השנה שאתה יושב פה בקו?…". עשרה ימים לאחר נפילתו של טל, נערך מפגש של חברי המשלחת לפולין, בהשתתפות המשפחה וכן עדי, חברתו. במפגש דיבר מפקד הצוות בשמם של חברי המשלחת: "הספקנו להכיר את טל, אמנם למשך תקופה קצרה, ולמרות התקופה הקצרה, טל נחרט בזיכרוננו בצניעותו, בשקט הנפשי שהקרין. תמיד מתעניין, רואה את המראות הקשים ומתעדם במצלמתו. ראינו אותו גאה במדים ובכומתת חטיבת 'גבעתי', גאה על כך שנשלח כנציג החטיבה למסע 'עדים במדים'?". במעמד זה נמסרו למשפחה כל חומרי התיעוד של המסע, לרבות האיגרת של חברי המשלחת לטל: "נפלה בחלקנו הזכות להכירך, ולו לשבוע קצר. נזכור אותך לעד, את צניעותך, את השקט הפנימי, את החיוך והסיוע שהצעת לחבריך. על הדוגמה האישית ועוז הרוח שלך עוד יחונכו דורות רבים של לוחמים". מדברי מפקדיו ופקודיו: "הוא לא פחד או הוטרד מכלום, צחק תמיד וקיבל הכל בכיף. החיילים שלו אהבו והעריצו אותו, ולא היו לו שום חששות מהשירות". סגן-אלוף עופר לוי, מג"ד "שקד", מציין: "טל היווה דמות פיקודית משמעותית וחשובה בחיי הפלוגה. כבר בתחילת דרכו כלוחם בגדוד, ולאחר מכן כמפקד כיתה, התבלט והפגין יכולת מנהיגות, לצד שאיפה מתמדת למצוינות. טל עלה בסולם הדרגות, היה למפקד מחלקה בפלוגת החוד ולאחר מכן לסגן מפקד הפלוגה. טל היה הקצין הטוב ביותר בגדוד, ובשל כך היה המועמד המוביל לתפקיד המ"פ. בכל תפקידיו בגדוד השפיע טל באופן יוצא דופן על עשרות לוחמים ששירתו תחת פיקודו והעריצו אותו. טל התאפיין במנהיגות ייחודית, המשלבת סטנדרטים מקצועיים גבוהים, בד בבד עם חמימות אנושית". התקשורת הכתובה והאלקטרונית סיקרה בהרחבה את האירועים שהתרחשו במורג ואשר הובילו לנפילתם של טל וחייליו. בגיליון דצמבר 2004 של "גילון" – כתב העת של המינהל הקהילתי גילה – הוקדש דף לזכרו. משפחתו של טל קיבלה מכתבים רבים, שבהם מצטיירת דמותו הנערצת כמפקד, לוחם, חבר וכאדם, ועולה בהם האהבה הרבה וההערכה שזכה לה. כתב רון לאמו של טל: "אני יכול להגיד לך שגידלת בן למופת, והיום, בפרספקטיבה שונה של מישהו שנמצא רחוק מהכול, אני מבין את הגדולה שלו עוד יותר ואת כמות ההשפעה שלו עליי ועל ההתנהגות שלי כמפקד וכבן אדם". כתב שחר: "כשאני חושב עליך, הדבר הראשון שעולה לנגד עיניי הוא החיוך שלך, למרות שהיית מפקד קשוח ולא היית מוכן להתפשר על מקצועיות ועל הכול בעצם – תמיד ידעת גם לצחוק ולהיות חבר של כולם, אבל בשבילי, טל, היית כמו אח גדול". ב-8.11.2005, במלאות שנה לנפילתו של טל, התכנסו בתיאטרון ירושלים מאות קרובי משפחה, מכרים, חברים, מפקדים ופקודים, לערב זיכרון ייחודי ומרגש שהנחתה השחקנית ירדן בר-כוכבא. בפתיחת הערב נשאה דברים רונית, אמו של טל: "… טל, אני יודעת כי נהנית מכל דבר שעשית בחייך – מהשחייה, מהכדורסל, מהלימודים והבילויים, מכל תפקיד ותפקיד שעשית בצבא ובעיקר מהזוגיות הנפלאה עם עדי. … טל, ידעת לבחור חברים מדהימים, המלווים אותנו עכשיו, כשאתה חסר. כולם מספרים על טל השובב, השחקן והרגיש, ומאידך – טל הרציני, השקול, המקצוען, האמיץ, הבטוח והמפקד הנערץ. כולם זוכרים את החיוך שלך שכל כך חסר. טל, הסיפורים עליך ממלאים אותנו גאווה עד אין קץ, ומאידך גם רגשות פספוס עצומים והבנה גדולה עוד יותר מה איבדנו. … טל, מה שנותן לנו כוח להמשיך הלאה היא המחשבה על מה שהיית, על שמחת החיים שהייתה טבועה בך ונחישות דרכך". ערב הזיכרון נקרא "טל ברדוגו – ילד של החיים". הוא צולם ונערך ומופיע בתקליטור DVD. לזכרו של טל הוקם אתר אינטרנט בכתובת: http://tal-bardugo.ad-olam.co.il. טל אהב מאוד את שירותו ב"גבעתי", ולאורך כל הדרך הציב יעדים וכבש אותם – כל יעד קשה מקודמיו. טל התגייס והביא עימו לצבא אמונה גדולה בזכות קיומה של המדינה, ערכים חינוכיים וערכים ציוניים – שאותם דרש תחילה מעצמו, ואחר כך מפקודיו. יהי זכרו ברוך.
