בן יסמינה ופליקס. נולד ביום ט' בשבט תשכ"ג (2.2.1963) בכפר יונה. הבן הבכור, אח לתשעה אחים ואחיות: אלי, יעקב, ציון, אסתר, לבנה, פרג'י, יצחק, סיגלית ומזל. "צבר" בן כפר שכל ילדותו שזורה במקום הולדתו – עד לגיוסו לצבא, אז יצא לראשונה מהכפר אל העיר הגדולה. אברהם התחנך במוסדות החינוך שבכפר יונה: בבית הספר היסודי "בר אילן", בחטיבת הביניים "עמל" ובבית הספר התיכון המקצועי "מפתן". מילדות לקח אחריות על אחיו הצעירים, ובבגרותו, משהתייתם מהוריו, היה זה שגיבש ואיחד את המשפחה על שלוחותיה. ב-6.10.1980 התגייס אברהם לצה"ל, ופצח בקריירה רבת שנים בחיל האוויר – המקום שהפך לביתו השני. בבסיס ששירת בו הכיר את אריאלה, והשניים קשרו גורלם זה בזה, צמחו והתפתחו יחד, והקימו משפחה לתפארת. אריאלה מספרת כי בחרה לקרוא לאברהם לא בשמו המלא – כפי שנקרא בבית ילדותו – אלא אבי, שם שביטא את שחשה כלפיו: עזר כנגדה, מגונן ושומר כאב, ואבי ילדיה. גם השמות שהעניקו אבי ואריאלה לשלושת ילדיהם – לירן פליקס, שנולד ב-7.7.1985; ליטל, שנולדה ב-18.6.1988; ויקיר, בן הזקונים, שנולד ב-21.10.1994 – היו רבי משמעות ונועדו לבטא את עוצמת הקשר ואת הקרבה שחשו לילדים, כמו גם את מהותם. אבי היה אב מסור ובעל למופת, ועם זאת ראה בשירותו בצבא שליחות ומחויבות שבעטיה שירת תקופות ארוכות רחוק מהבית. את החסר השלימו בחופשות ובמפגשים המשפחתיים שבהם הרבו לבלות בחיק הטבע ולנפוש במקומות שונים ברחבי הארץ – הארץ שאהב אבי ושהכיר כאת כף ידו. משפחתו של אבי שעמדה מאחוריו לכל אורך הדרך היא שנתנה לו כוח להתמודד עם הקשיים והאתגרים שניצב בפניהם במהלך שירותו, שנבעו ממורכבות תפקידיו ומהאחריות הרבה שנשא בה. אבי התאפיין בחיוכו החם ובאהבתו את הזולת. הוא ניחן ביכולת נתינה וברצון אין-סופי לעזור – הן לקהילה שחי בתוכה והן לביתו ולמשפחתו. את אהבתו לספורט – ובעיקר לכדורגל – הנחיל גם לבניו, ושיחק עמם בכל הזדמנות. הוא היה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי נתניה", לא החמיץ אף משחק ששודר בטלוויזיה, וכאוהד פעיל אף הגיע למגרשים ועודד את השחקנים מקרוב. בתפקידו האחרון כסדרן רכב בבית הספר למקצועות הנ"מ שבבסיס משאבי שדה, נעדר אבי רבות מביתו. גאוגרפית, היה אמנם רחוק ממשפחתו, אך הקרבה שבלבבות חצתה את המרחק ואפשרה לו להמשיך בדרך שבחר בה. אבי היה בשיא פריחתו ובעיצומם של חיים מלאים, גדושים אהבה ותרומה למשפחתו ולמדינה, עת נלקח מרעייתו ומילדיו, ממשפחתו הגדולה ומחבריו הרבים. רב-סמל בכיר אברהם ברדה נפל בעת מילוי תפקידו ביום ה' בכסלו תשס"ה (18.11.2004), והוא בן ארבעים ואחת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי סגולה שבפתח תקווה. הותיר אישה, שני בנים ובת, ותשעה אחים ואחיות. בטקס יום הזיכרון תשס"ז שנערך בבסיס בית הספר לנ"מ שבמשאבי שדה, הקריאה בתו ליטל את הספדה: "אבא, בת שש-עשרה הייתי כשבישרו לי שהלכת ושלעולם לא תשוב. אני הייתי הראשונה שקיבלה את הבשורה, הם דפקו בדלת ושאלו איפה אימא. למרות שלא אמרו לי כלום, הבנתי שמשהו קרה לך, אבא. לא רק אתה נפלת, אבא, גם אנחנו כולנו נפלנו אחריך. אימא שנותרה לבדה עם שלושה ילדים, ואנו, שנותרנו לבד עם אימא. היה עלינו לקום ולהתחיל לחיות בלעדיך, לקום ולחיות את החיים בידיעה שהם לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו, ושהחלל העצום שנפער בנפשנו לעולם יישאר חלל עצום פעור בנפשנו. צריך להיות אדם חזק על מנת להסתגל לאובדן אב, כאילו שאפשר באמת, ולבנות את עצמנו מתוך השברים שנוצרו. אם אלוהים היה נותן לי חמש דקות איתך, רק חמש דקות, הייתי מספרת לך ש… לירן סיים את הצבא והפך מנער לבחור צעיר ומבטיח. שאני התגייסתי לצבא, וממשיכה כמוך – בחיל האוויר. שיקיר עוד מעט חוגג בר מצווה ויהפוך מילד קטן לנער. שאימא ממשיכה בלעדיך למרות כל הקשיים. ושכולנו מתגעגעים אליך, אבא. תדע לך, אבא, שלא היית צריך ללכת. היית אמור לחיות ולשמור עלינו עד היום, כמו ששמרת עלינו תמיד. החיים בלעדיך, אבא, נמשכים, והם טובים, יפים, מלאים ומעניינים… אבל הם לעולם לא יהיו מושלמים." הספיד את אבי מפקדו, סגן-אלוף מוריס דריהם: "אברהם היה איש יקר שארשת של צחוק תמיד ליוותה את פניו. הוא היה מקצוען אמיתי, נגד איכותי, חם ואכפתי לחיילים ולכל אלו שעבדו איתו ותחתיו. אברהם תמיד היה נשאר אחרון בגף אחרי שכולם כבר הלכו הביתה, הוא זה שהיה מכבה את האור בסוף היום. הוא היה מסור לתפקידו ולעשייה תוך דאגה לאנשים שסביבו. נותר חלל גדול כשעזב, ונותרנו עם כאב גדול."
