ברבש, אביגדור (ויקטור)

אביגדור, בן בלומה ואלכסנדר, נולד בלבוב שבברית-המועצות ביום ו' חשוון תשי"ג (25.10.1952). כשהיה ילד הועברה המשפחה לסיביר, שם שירת האב כקצין בחיל החימוש של הצבא האדום; ולאחר שנפלה ההחלטה לעלות ארצה, חצתה המשפחה את הגבול לפולין. להורים ולשני הבנים שמשה פולין כתחנת-ביניים בדרך לארץ, ובה התגוררו כשנתיים, שם גם סיים אביגדור בן השבע את לימודיו בכיתה הראשונה. בשנת 1960 הגיעה המשפחה לארץ, התיישבה תחילה בבאר-שבע, אחר-כך עברה לגבעת שמואל, ולבסוף קבעה את מושבה בפתח-תקווה. את לימודיו היסודיים סיים אביגדור בבית-הספר "פיק"א" ואת לימודיו התיכוניים השלים בבית-הספר "אחד-העם" בפתח-תקווה. בבית-הספר היסודי הצטיין אביגדור בכל המקצועות, ורק לאחר שעבר לבית-הספר התיכון התגלה כשרונו המיוחד ללימודי הביולוגיה. לעתיד לבוא תכנן אביגדור להיות רופא מנתח. אביגדור היה צמא-דעת מטבעו ולא הצטמצם בתחום הביולוגיה. הוא הרבה לקרוא ספרי מדע וספרות יפה. לדברי אחיו, "אהב לקרוא בספרי ילדים. גם כשהתגייס לצבא והיה חוזר לחופשות קצרות הביתה, המשיך אביגדור לדפדף בספרים של אחותנו הקטנה. הייתה בו איזו חדווה ילדותית יסודית, שלא פגה גם משהתבגר". אם כי אהב להתייחד עם ספריו שעות ארוכות, לא היה אביגדור "תולעת-ספרים" יושב בית. להיפך: הוא היה ספורטאי מצטיין באתלטיקה בכלל ובריצות למרחקים ארוכים בפרט, היה חבר בתנועת הצופים, וכפי שמעידים חבריו "היה המנהיג של החבר'ה". בית ברבש היה מרכז למפגשים החברתיים. שם התאספו חבריו הפתח-תקוואים כדי להיות במחיצתו של אביגדור. יצר המנהיגות שלו התבטא לעיתים קרובות גם במרדנות, ולא פעם התאוננו מוריו שאביגדור מנהל את ענייני בית הספר. הוא אמר גלויות את אשר עם לבו וכשהאמין שהצדק אתו, לא היסס לעודד את כל חבריו לפעול נגד מעשי עוול. אביגדור עצמו נהג לומר: "איני רוצה לשחק את חיי. אני רוצה לחיות אותם. ולחיות – פירושו להיות אמיתי. פירושו להיות אני עצמי". אביגדור גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1971 והתנדב לסיירת "שקד". במהלך שירותו הצבאי השתלם אביגדור בקורסים שונים: קורס רובאים, קורס סיירים, קורס מ"כים וקורס מד"סים במכון וינגייט. סיפר עליו חברו ליחידה מוטי: "אביגדור היה הרוח החיה בפלוגה. במחיצתו היינו שוכחים את העייפות ואת האימונים המפרכים, יושבים היינו סביבו ומתבדחים. לאביגדור היה כוח רצון כביר. כשהתקבל לקורס המד"סים הפסיק לעשן, ובאימונים הקשים לא נשבר מעולם". לדברי אלי, אף הוא חבר פלוגה: "אני זוכר את ריצת 20 הק"מ הראשונה שלנו. היא הייתה קשה אפילו לאביגדור, שהיה לו כושר גופני מצוין. אני זוכר איך אני התנשמתי מאחור, כשאביגדור רץ בין הראשונים ועוד גרר אחריו חבר נחשל…" כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים עשה אביגדור במכון וינגייט לצורך השתלמות. יחד עם חבריו המד"סים שב מיד ליחידתו בחזית הדרום והצטרף לזחל"ם המ"פ. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), בציר "נחלה" שבקרבת תעלת סואץ, נפגע הזחל"ם פגיעה ישירה, ואביגדור נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אביגדור היה ידוע בהתמדתו. הייתה בו עקשנות של צעירים, אך אם הכיר בחיוניות של עניין, תרם את כל אשר יכול היה – במסירות, בלהט, ובשקידה. אביגדור היה כן וישר בכל מצב, ובשל כך זכה להערכה הרבה של חבריו ושל מפקדיו. כושרו הגופני היה מעולה, ולא בכדי נשלח לקורס מד"סים, אותו סיים בהצלחה". בחוברת על חללי סיירת "שקד" ראו אור רשימות לזכרו של אביגדור ובהן דברי חברים על דמותו.