בראון, ישראל

בן נחמה ושכנא. נולד בשנת תרס"ו (1906) בקובנה שבליטא. הוא היה מחלוצי הגימנסיה העברית בוורז'בלוב ובגיל חמש-עשרה שנים גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל. בשנת 1923 עלה ארצה בגפו והתקבל ללימודים בבית הספר הריאלי בחיפה. ב-1927, לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, הצטרף להוריו, שעלו בינתיים ארצה, ועבד בפרדס ובמשק שרכשה המשפחה בפתח תקווה. בפרוץ מאורעות תרפ"ט התפרסו חברי אירגון ה"הגנה" על פני גבעות בנקודות-תצפית גבוהות ושמרו על הפרדסים ועל הרכוש. ישראל מונה למפקד קטע ובתפקידו זה עבר בכל הנקודות, ביקר אצל המגינים ודאג למחסורם. הימים היו קשים מבחינות רבות: היה מחסור חמור במזון, הנשק המועט שבידי הלוחמים היה בלתי חוקי ולרוב גם חסרה לו תחמושת ורוב החלוצים-המגינים שזה מקרוב באו לארץ לא ידעו את השפה העברית. לאחר חמישה ימים וחמישה לילות של מאמץ ותלאות במילוי תפקידו לקה ישראל בחום גבוה והובהל לביתו בפתח תקווה. כתוצאה מאכילת תפוחי-בוסר חלה בנוסף בטיפוס וכעבור שלושה שבועות הוציא את נשמתו בי"ב באלול תרפ"ט (19.7.1929). הובא לקבורה בפתח תקווה. הניח אשה. בנו, שנולד אחרי מותו ונשא את שמו, נפטר בגיל שמונה חודשים. במלאת שבעה למותו נכתב עליו בעיתון "הארץ" בין השאר: "עוד לוחם שנפח את נשמתו בעמדו על משמר ההגנה על כבוד עמנו נתווסף לרשימת הקורבנות של ימי המהומות האחרונים". שמו הונצח בספר "שנותינו היפות", ספר הזכרון של ארגון חברי ה"הגנה" בפתח תקווה.