בראון, יוסף

יוסף, בנם של הלן (הלנה) ויעקב-אלעזר, נולד ביום כ"ט באדר ב' תרפ"ד (4.4.1924) בהונגריה, בעיר סגד שבדרום המדינה. היישוב היהודי בסגד התקיים מאז המאה השש-עשרה. בראשית המאה התשע-עשרה הוקם בעיר בית כנסת ראשון, ומאה שנים לאחר מכן הקימה הקהילה בית כנסת מפואר, שנשתמר עד ימינו. בשנת 1920 נמנו בסגד כ-7,000 יהודים. יוסף סיים בעירו בית ספר תיכון. בגמר לימודיו התיכוניים עבר לבודפשט והחל ללמוד בבית מדרש למורים. הוא נתנסה בכל גילויי האיבה והשטנה שהיו מנת חלקם של יהודים בשנות המלחמה, ואולם הצליח להתמיד בלימודיו ובשנת 1943 הוסמך להוראה. הונגריה הייתה מדינת חסות של גרמניה, וככזאת אימצה את חוקי הגזע והטילה הגבלות על היהודים שבשטחה. לקראת סוף שנות השלושים של המאה העשרים גברו גילויי האנטישמיות, ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נרדפו היהודים וסבלו מאפליה ומגזרות קשות. רבים נלקחו לעבודת כפייה ורכושם נגזל. מקיץ 1939 נלקחו הגברים היהודים לפלוגות "שירות העבודה" של הצבא ההונגרי. עשרות אלפים נספו. הפרדת היהודים מן האוכלוסייה הכללית נשלמה עם חובת ענידת הטלאי הצהוב. הונגריה נכבשה על ידי גרמניה במרס 1944. היהודים רוכזו ברחבי המדינה לקראת שילוחם השיטתי להשמדה. יהודי בודפשט פוזרו בבתים מיוחדים שסומנו במגן דוד, וכעבור זמן קצר שולחו כ-17,500 מהם לאושוויץ. בנובמבר 1944 הוקם בבודפשט גטו בו רוכזו היהודים. בחודשים דצמבר 1944 עד ינואר 1945 גברו הפעולות האלימות בעיר, ועשרות אלפי יהודים נורו על גדות הדנובה. עד תום המלחמה נספו כ-550,000 מיהודי הונגריה. באוקטובר 1944 העבירו הנאצים את משפחתו של יוסף למחנה עבודה ועקבותיה נעלמו. יוסף ואחיו נלקחו בשנת 1945 למחנה ריכוז. כאשר העבירו אותם למקום אחר נהרג האח, רק יוסף החזיק מעמד והגיע ליום השחרור. במאי 1945 חזר יוסף לבודפשט. אחר כך נסע לברגן-בלזן כדי לחפש אחר בני משפחתו, ושם נודע לו שהוריו ואחותו נספו ורק הוא שרד את השואה. בשנת 1947 עלה לארץ. כאן קיווה למצוא מעט שקט לנפשו הדואבת ולהתחיל את חייו החדשים. הוא התקבל לקיבוץ יגור שלמרגלות הכרמל, ונתנסה בחיי שיתוף והגשמה. במחצית נובמבר 1949 גויס יוסף לצה"ל. הוא עבר קורס פקידים ראשיים וסופח למפקדת פיקוד הצפון. לאחר שחרורו עבר להתגורר בבית מלון ברחובות ועבד כפועל בניין. מאוחר יותר, עבד כפקיד באותו בית מלון. יוסף השתוקק לחוש ביטחון בחייו, ולאור מצבו הכלכלי החליט לחזור לצה"ל ולהתגייס לצבא הקבע. הוא סופח ליחידת מחנה מטכ"ל ושימש כעוזר קצין מטה, בדרגת רס"ר. מטבעו היה שקט וסגור, מצניע לכת ולא מעורב בין הבריות, אך בעבודתו גילה חריצות, דיוק ונאמנות. באותה תקופה התגורר במחנה יונה, ולאחר מכן עבר להתגורר במלון "אורה" ברמת גן, שם גר עד יומו האחרון. ביום כ"ב באב תשי"ג (3.8.1953) נפל יוסף בעת שירותו, והוא בן עשרים ותשע שנים. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.