בקנשטין, יעקב

בן מרים ושמואל, נולד בשנת 1901 בעיר הורודוק, הסמוכה לביאליסטוק (אז רוסיה). בן-זקונים למשפחת אורגים, שעבדו בבית-חרושת לאריגה שבהורודוק. אביו, ר' שמואל מוולקוביסק, בר-אוריין ובקי בספרות התורנית ומעיין גם בספרות העברית החדשה וחובב ציון, אצל מרוחו על בניו ובנותיו וביתו היה בית- ועד לציונים בעיירה. יעקב למד ב"חדר מתוקן" לפי השיטה "עברית בעברית" עד היותו בן 13 ולמד גם בבית-ספר רוסי. הוא הצטיין בידיעת השפה העברית וכתבי-הקודש. משחר נעוריו התמכר לרעיון התחייה הלאומית וביקש דרכים לעלות לארץ- ישראל. משפרצה ב-1914 מלחמת-העולם הראשונה נתבטלו תוכניותיו ואז התמסר לעבודה חקלאית בסביבת העיירה והיה מעבד אדמות נטושות של איכרים שעזבו את מקומם בשל המלחמה, והיה כאיכר מלידה. בכך ראה הכשרה לחייו בארץ. בתום מלחמת-העולם הראשונה עלה לארץ בשנת 1920. כל ימי חייו בארץ עבד בחקלאות: הוא עשה שנתיים בשפיה, חמש שנים בכפר יחזקאל, חמש שנים במגדל ליד טבריה ושש-עשרה שנים בכפר הס, שהיה מראשוני מייסדיו וחבריו. 28 שנות עמל אלו פירכו את גופו, אך הוא דחה כל הצעה לעבודה קלה או מכניסה יותר מאשר החקלאות ושאף בכל מאודו לשכלל את משקו. היה מסור לתנועת העבודה בארץ וחבר ה"הגנה". יעקב היה שורשי בכל הווייתו, שופע ביטחון פנימי, שנצרף ונתחשל בשנות עבודת-האדמה, בדרך ארוכה של גבורה אפורה, יומיומית, והפרחת שממה. מימרה אחת, רוויית הומור ורצינות, שקיבל מפי זקן אחד בשפיה, היתה משעשעת את רוחו: "אנו היסוד, וככל שיעמיק היסוד בתוך האדמה – כן יחזק הבניין שעליו". ביום ו' באייר תש"ח (15.5.1948), בשעת חילוף משמרות – שעות ספורות לאחר ששמע את ההכרזה על עצמאות המדינה – נפגע מכדור אויב ונפל ברחוב בכפר הס. יעקב הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בתל מונד. הניח אישה ושלושה בנים.