בנם היחיד של דניאלה ואמיר. נולד ביום ח' באלול תשמ"ג (17.8.1983) בעיר ססולבורג שבדרום אפריקה. בשנת 1985 עלתה המשפחה לארץ והשתקעה ביישוב הדרומי עומר, שם גדל אייל והתחנך. הוא למד בבית-הספר היסודי "עומרים" והמשיך לבית-הספר התיכון "עומר". היה פעיל מאוד בתנועת "הצופים" בשבט "במדבר". בהגיעו לכיתה י', בעקבות גירושי הוריו, עבר אייל להתגורר עם אמו בתל-אביב וסיים את לימודיו בתיכון "גימנסיה הרצליה" שבעיר. הוא הכיר חברים חדשים, אך המשיך להשתתף בפעילויות הקיץ של שבט ה"צופים" בעומר ונשאר נאמן לחברי ילדותו. חבורת "ה-18" שאליה השתייך אייל הייתה קבוצה של צעירים וצעירות מעומר שליוו זה את זה מאז כיתה א', ונותרו חברים טובים לכל אורך השנים – גם לאחר שכל אחד פנה לדרכו. אייל נחשב למנהיג החבורה, ונקרא בפי כולם "האוגדונר". אייל אהב מאוד לקרוא, לצפות בסרטים, אהב מכוניות והרבה לרכוב על אופניים. הוא נהג לצאת למסעות רכיבה ארוכים, ופעמים רבות גמע את הדרך מתל-אביב לעומר על אופניו. שאיפתו של אייל לשרת ביחידה קרבית כמו כל חבריו בקבוצת "ה-18" נתקלה בקשיים מאחר שהיה בן יחיד, אך אייל לא ויתר ודרש מהוריו שייתנו את הסכמתם. אלה נעתרו לבקשתו ועם גיוסו לצה"ל הצטרף אייל לגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. בנובמבר 2004 השתחרר בדרגת סמל-ראשון. הוא נסע לטייל בעולם ומשחזר, בחר להתגורר בבאר שבע, כדי להיות קרוב לחברתו מזה שש שנים, אלכס, ולחבריו הוותיקים. הוא התגורר עם חבר בדירה שכורה, למד למבחן הפסיכומטרי והתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. אייל ואלכס תכננו לצאת לטיול קצר בסין ולאחר מכן לעבור לגור יחד בירושלים, לקראת תחילת לימודיו של אייל בפקולטה למשפטים. ביום 18.6.2006 נקרא אייל לשירות מילואים ועלה עם יחידתו, גדוד חי"ר, צפונה. כחודש לפני יום הולדתו העשרים ושלושה, ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006), עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, נפל אייל בקרב בגבול הצפון בגזרת זרעית. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר הורים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. על קברו ספדו לו חבריו: "בנין, אנחנו עומדים בפתח הקבר שלך המומים, כואבים ולא מאמינים. מי היה מאמין? הדמות הבכירה בחברה שהייתה כל כך מלאה והיה בה כל כך הרבה לתת. כל אחד מהעומדים היום נפרד מחלק מעצמו. היית קשור לכולם בקשר שמילים לא יכולות לתאר. דיברנו לפני יומיים על כמה כיף יהיה כשתחזור מהמילואים וניסע ביחד עם ה-18 שכה אהבת לאילת. החיים השתנו לנו בשנייה, שום דבר לא יחזור להיות כמו פעם. איבדנו אח, חבר מדהים ואהוב. בנין, תמיד התייעצנו אתך בכל נושא אפשרי, ועכשיו, שעולות השאלות הקשות מכולן, אנחנו אבודים ומחפשים למי לפנות. אנחנו מודים על הזכות שניתנה לנו להכיר בן אדם מיוחד ומדהים כמוך. על הזמן שהקדשת ועל הדרך שבה נגעת בכל אחד מאתנו. טסנו ליוון 18, התגייסנו לצבא 18 קרביים, כנגד כל הסיכויים יצאנו משם 18 שלמים ובריאים. התפזרנו ברחבי העולם וחזרנו שוב 18. היום אנחנו ניצבים כאן 17. חשבנו שסיכמנו שאתה החבר שיירתם למשימה ויכתוב את ההספדים. בנין, לא נשכח אותך לעולם. אוהבים, ה-18: יואי, כץ, דולב, בדש, חזי, פיורה, אלו, אלם, פלוסר, גלפרין, נטע, וייס, מזור, אסי, אפי, בן ארי, מיקי, והבנות-אלכס, מיכי, אורי, טל, ענת והילה. החבורה שהתקשתה לעכל את הבשורה המרה פרסמה הודעת אבל משותפת: "לאורך התיכון והשירות הצבאי היה ברור שמ'המשפחה' הזו הוא לא מתנתק. גם לטיול למזרח ולניו זילנד אחרי הצבא לא היה ספק מי יהיו שותפיו למסע. אייל ניחן בידע כללי עצום ובלב ענק שהפך אותו לראש החבורה. כינויו – 'האוגדונר', 'מפקד ה-18'. אייל תמיד ידע להקשיב, להביע התעניינות, ידע ואכפתיות. הוא אהב לטייל בטבע, לעשות סנפלינג, לרכוב על אופניים ולשחק טניס. ללא ספק עתיד היה להיות אחד המוחות המבריקים בתחום בארץ. בן אדם מיוחד שיהיה חסר לכולנו. אייל, אנחנו אוהבים אותך". ראש מועצת עומר, פיני בדש, שבנו הוא אחד מ"ה-18", ספד לאייל: "הוא חבר אמיתי, גאון, פשוט זהב טהור". סיפר אחד החברים: "תמיד צחקנו בינינו לבין עצמנו ושאלנו מה יקרה אם מישהו מאתנו ילך. אבל לא האמנו שזה באמת יכול לקרות. כל מה שאני אומר עליו עכשיו יישמע קלישאה, אבל הוא היה המנהיג שלנו. עבורי זה כמו לאבד אח". אמו של אייל הקימה אתר אינטרנט לזכרו שכתובתו: www.eyalbanin.com. באתר, מכתבים שכתב אייל ממסעותיו בעולם, המלצותיו על ספרי קריאה, תמונות וסרטי וידאו, מכתבי חברים ועוד. אמר אביו של אייל ליד קברו הטרי: "רציתי לצטט מתוך 'למי צלצלו הפעמונים' של ארנסט המינגווי, ספר שעזר לי בעבר בזמנים קשים, אבל כשלא מצאתי אותו בספרייה נזכרתי שאייל לקח אותו ולא החזיר. אצטרך להסתמך על זיכרוני. למי שלא זוכר, גיבור הספר בא להילחם במלחמת האזרחים בספרד, בסוף הספר הוא נהרג בפיצוץ גשר. מלחמת האזרחים בספרד היא מהדוגמאות הבודדות בהיסטוריה בה אנשים באו מארצות רבות להילחם עבור אידיאל, חופש ודמוקרטיה. להמינגווי ולגיבור שלו אין אשליות לגבי המלחמה. הם יודעים שפיצוץ הגשר לא יציל את ספרד, הם רואים את טעויות הגנרלים ומבינים שחלק ניכר מהמלחמה הוא משחק פוליטי, ובכל זאת חושבים ששווה להשתתף בה. אני לוקח שני דברים מהספר: אנשים צריכים אידיאלים וישנם דברים שראויים שיילחמו עבורם. הלחימה על הגנת הארץ היא לדעתי דבר שראוי להילחם למענו ואידיאלים הם לא דבר שאפשר לוותר עליו גם כשהתוצאות הם טרגיות ('ערכים אי אפשר לכבות ולהדליק'). הדבר השני הוא שהספר הוא לא ספר עצוב. הגיבור הולך אל מותו כשהוא שלם עם עצמו ואלה שנשארים אחריו הולכים להמשיך בחייהם. אני מוצא כעת שלא קשה לי לצחוק אבל החיים נראים כהים. אני נוסע באוטו שלי שאני אוהב וחושב: מה הטעם? אייל לא ייסע בו יותר. אין לי סיפוק מדברים שגרמו לי הרבה סיפוק בעבר, כמו השלמה מוצלחת של פרויקט או קבלת פרויקט חדש, אבל אני יודע שזהו כיוון של ייאוש שאין לשקוע בו. אנחנו עושים דברים שראוי לעשותם, נותנים פרנסה לאנשים אחרים ואנו חייבים לאייל להמשיך". כתבה ענת: "… מצחיק, אחרי שנהרגת למדתי להכיר אותך יותר. כל כך הרבה אנשים, כל אחד נותן לי עוד קצת מבנין. כי מה שיש לי ממש לא מספיק. אין ספק שאני מודה על זה שיש לי את מה שיש, על זה שזכיתי לראות אותך בתחתונים ספק לבנים ספק ורודים מדי באמצע עין עקב, על סלט מוצרלה בארוחת יום שישי, על סרטים בהמלצתך שעשו לי בדיוק את מה שהיו צריכים לעשות, על דיבורי שביל ישראל כמו על איזה מבצע צבאי מסובך, על ד"ר אופניים מבשר לי בצער רב ששלי כבר זקנות מידי, ולא ניתן להצילן… הרגשתי צורך במשך הימים הראשונים להסביר לעולם למה כל כך קשה לי שאתה לא פה. כי הרי איך הגיוני שאדם משפיע באופן כל כך משמעותי על מישהו בתדירות מפגש ודיבור כל כך מינימלית? הרגשתי שהיה בינינו משהו מיוחד, כמה בנלי ושחוק זה נשמע פתאום, משהו אחר, מין הבנה בלי מילים. ניסיתי להסביר את זה לאימא שלי איזה פעם, מזמן, כשעוד היית בסביבה, ודווקא הניסיון להסביר את התחושה דרש כל כך הרבה מילים… המוות שלך השאיר חלל בכל כך הרבה אנשים, בדיוק בגלל זה. כי לא היה צורך בחברות על בסיס יומיומי כדי שתשפיע. היית כל כך חזק וכל כך דומיננטי כמו סופה שאת תוצאותיה נושאים ימים ארוכים אחריה, לוקחת את כל מה שלא מספיק חזק לעמוד בעוצמתה, בידיעה שמה שחלש ייבנה כחזק ומחושב יותר בפעם הבאה. ליטשת אותי, בגלל שהיית כל כך חד, וגרמת לי לחשוב ולנסות ולהרוס את מה שחלש בי ולבנות אותו חזק יותר וטוב יותר כדי שבסופה הבאה שתבוא אני אהיה יציבה וחזקה ושום דבר לא יוכל עליי. …" השיר "פגישה קצרה" שכתב דולב: "לא יכולתי אז לדעת ובטח לא לחזות / שאתה תחזור אליי מן הנצח לעוד כמה שניות, / בהתחלה הייתי המום: 'כיצד זה חזרת אחי, מן הכלום'? / אתה ענית לי תשובה לקונית – לא ברורה, / שלאחריה הכול היה בסדר לכאורה, / כאילו לא היית שם חצי שנה, ואין סיכוי שתעלה בחזרה, / אז ישבתי שם וחייכתי עם כל תנועה-מחווה-הוויה מוכרת שלך, / שהפכו בעיניי למרגשות נורא, / פתאום פקחתי עיניי מוכה תדהמה ממה שאירע, / מנסה להתרגל למציאות ההגיונית-הקודרת-הקרה, / תוך ששפתיי ממלמלות: 'תודה שבאת לפגישה קצרה'".
