בן לנעמי וצורי. נולד ביום י"ב באדר תש"י (1.3.1950) בכפר סבא. אח בכור לדרור ועמי.
בני (בנימין), ילד שלו, רגוע ושמח, נקרא על שם אבי סבו, ושם החיבה שלו היה "במבי". בשנות חייו הראשונות התגוררה משפחתו במושבה רמתיים, לימים הוד השרון. כשהיה בן ארבע וחצי עברה המשפחה לבאר שבע. מכיתה א' עד ד' למד בבית הספר היסודי "נטעים", ובכיתות ה' עד ח' למד בבית הספר היסודי "דגניה" שבעיר.
בני לא אהב את שיטות הלימוד המקובלות בבית הספר והעדיף להקדיש זמן לתחביביו ולחבריו. כילד וכבוגר היה חברותי מאוד, תמיד הוקף בחבריו הטובים ואהב לארח ולארגן מסיבות במרפסת. שיחק כדורגל עם ילדי השכונה והתייחס למשחק ברצינות ובמקצועיות רבה. בני שמר על קשר כל חייו עם חבריו מכל מעגלי חייו, מהגן ומבית הספר היסודי.
כשהיה בן שלוש-עשרה נשלח ללמוד בפנימייה צבאית – "בית הספר לקציני ים עכו", מתוך התפיסה של אביו שרק חינוך צבאי נוקשה וקפדני יחשל את הנער העדין והחברותי לקראת "החיים האמיתיים". בפנימייה הוא נאלץ להשקיע מאמץ ולהתמודד עם דרישות גבוהות, אך בזכות האינטליגנציה שלו הצליח להתגבר על הקשיים ולרכוש חברים חדשים וארגז כלים לחיים. הוא גר, למד והתחנך בפנימייה חמש שנים, וחזר לחופשות לביתו בבאר שבע פעם בשבועיים ובחגים. בכיתה י"א, בתקופת מלחמת ששת הימים, נשלח עם תלמידים אחרים לסייע בקיבוצים.
לבני היה אופי ספורטיבי ותחרותי, והוא המציא שלל תחרויות עם חבריו. שיחק במטקות, התאבק ושחה.
תחביבים נוספים שלו היו שירה ומוזיקה ישראלית, ספרדית ואיטלקית, והאומנים האהובים עליו היו טוטו קטוניו, אדריאנו צ'לנטנו, עמליה רודריגז וננה מושקורי.
בתום כיתה י"ב, שירת במשך שנה בצי הסוחר כצוער כחלק מהכשרתו והפליג כמה פעמים מחיפה למקסיקו ובחזרה. לאחר מכן, בשנת 1970, התגייס לחיל הים. אף שהיה באפשרותו לשרת כקצין בשל הרקע הלימודי שלו, העדיף להיות חייל מן השורה כדי להימנע ממתן פקודות לחבריו וכדי שלא להתנשא עליהם. הידע והכישורים שרכש בפנימייה העניקו לו ביטחון עצמי וגאווה והביאו אותו לידי פריחה ושגשוג בשירות הצבאי.
הוא הוצב לשרת בספינת הטילים "אח"י חיפה". בשל שמיעתו המצוינת הוטל עליו לעבוד עם סונר, אמצעי טכנולוגי לגילוי צוללות במעמקי הים. במסגרת הכשרתו הוא עבר קורס צלילה בנחל הקישון כדי שיוכל לטפל בספינה במקרה של חשד למיקוש.
בשנת 1973, זמן קצר לאחר שהשתחרר מצה"ל, פרצה מלחמת יום הכיפורים. בני רצה בכל מאודו להצטרף ללוחמים על ספינות הטילים, אך חיילי מילואים לא הורשו לשרת בספינות אלה, ולכן התנדב ליחידת ההגנה האזרחית (הג"א) ושימש כנהג משאית להובלת אספקה של מוצרי חירום. בשנים הבאות הוא שירת במילואים ואף לחם בחזית במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982.
לאחר השירות הצבאי החל לעבוד כנהג משאית עם אביו, שניהל את חברת ההובלה "מובילי באר שבע". עבודה זו לא הייתה קלה, אך בני אהב את הנסיעות הארוכות ונהנה להגיע לערי חוף בחצי האי סיני כמו נואיבה ושארם א-שייח'. הים היה אהבת חייו, הוא שחה, צלל וגלש שם. הנהיגה הממושכת והחוויות פתחו לפניו עולמות אהובים: מחד הוא נהנה מעוצמתו הפיזית, מריח הגריז וההתפלשות בחול תחת המשאית, ומאידך נפתח לו עולם רגשי חדש של רומנטיקה ויצירה.
בפרק אחר בחייו הצטרף לצוות המסעדה שאחיו דרור פתח במצפה רמון. השניים היו לחברים קרובים. הלקוחות וצוות העובדים נהנו מחברתו והעריכו את אישיותו ואת נכונותו לסייע לכל אחד, לרבות לקוחות שלא יכלו לשלם על ארוחתם.
על אף חזותו השרירית והשזופה, בני היה אדם עדין נפש, רגיש ורך. הוא נהג לומר: "האני האמיתי של אדם הוא לא מה שהוא עושה אלא מה שהוא מרגיש". הוא הבין את חשיבותה של הפנטזיה והאמין שהיא מעל החוויה האנושית, ולכן אמר שאנו תמיד "נוקשים על דלתות גן העדן", כלומר חווים את החיים בתחושת "כמעט", שתמיד יש למה לקוות. הוא היה משורר בנפשו וכתב שירים רבים.
בני היה רומנטיקן. הוא פגש לראשונה את אהבת חייו, אסתי טיקוצ'ינסקי, במועדון "הצריף" בבאר שבע. היא כבשה את ליבו והוא התיידד איתה, אך רק לאחר שנה העז לגלות לה את שעל ליבו. מאז חיזר אחריה בעקשנות, חיכה לה שעות והפתיע אותה עם זרי פרחים. בראשית יולי 1979 הם נישאו, גם האח דרור נישא בו ביום.
בני כתב לרעייתו שירים. אחד מהם, מלא הומור, שכותרתו "ואני יקירתי" שנכתב על פתק פשוט: "אני בדרכי אשדודה / ובדרכי לעיר נמל נפלאה זאת ביצעתי / קניות אצל פנחס / בן למשפחת מרדכי / הצדיק, ובחוזרי אל עירנו הצחיחה אכָּנס / אל הכפרייה ואקנה לך חצילים / יפי מראה. אכן יקירה החיים / יפים המה ואת יפה / יותר! אחזור עם הדמדומים / ואסיים בנשיקה בנוסח / צרפת. בני".
לזוג נולדו שני ילדים, גלעד וירין. הוא היה אב אוהב ומסור שהקדיש שעות לבלות עם ילדיו. סיפר בנו גלעד: "ברור לי כי כל מה שאבא רצה בסיום יום עבודה מפרך של נהג משאית, לא העבודה הכי מפנקת בעולם, הוא להיכנס הביתה, להתקלח, להחליף בגדים ולנוח, אבל לא, לאבא היה זמן, הוא עזר לי לטפס לקבינה, ישב לידי ונתן לי 'לנהוג' ולטייל איתו יחד".
בגיל שלושים ושבע, שנת 1986, התגלתה בגופו מחלת הסרטן. ההידרדרות הייתה מהירה. בתקופה זו חזר לגור עם הוריו כדי לגונן על ילדיו מפני המצב הקשה. אשתו האוהבת המשיכה לטפל בו באהבה ובמסירות בבית הוריו. חבריו מכל תקופות חייו – מהילדות, מהמסגרות החינוכיות ומהשירות הצבאי – ליוו, חיזקו אותו ותמכו במשפחה. בני שמר על חיוכו ועל האופטימיות שלו וניסה לראות גם את הטוב בתוך החוויות הקשות, אך בינואר 1988 תש כוחו.
בני בנימין) דבש נפטר ביום ט' בשבט תשמ"ח (28.1.1988). בן שלושים ושבע וחצי בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין החדש בבאר שבע. הותיר אישה, שני בנים, הורים ושני אחים. על מצבתו חקקו בני המשפחה על פי אותיות שמו: "בעלי, אבינו, בננו ואחינו היקר / נעמת לנו כה / יהי זכרך ברוך // דמותך לעד עמנו / בני יקר שלנו / שירת חייך באמצע נגדעה".
שנים מספר לאחר פטירתו התברר שמחלת הסרטן בה חלה, הינה תוצאה של הצלילה בקישון במהלך שירותו הצבאי.
אחיו דרור כתב: "אזכור אותו תמיד כאח הגיבור והאהוב, שבעיניי לא היה קושי שלא יכול לעמוד בו, עוצמה וכוח בלתי רגילים, אבא אוהב ודואג, חבר נפש שאהב ליהנות מהחיים באופן הפשוט ביותר, בילוי בים, קפה או ריקודים, אף פעם לא ניקר עיניים, לא התנשא מול אחרים, חי בצניעות, ומה שעשה – תמיד עשה באמונה ובמלוא הרצינות ובאהבה".
בני מונצח עם כל חללי חיל הים. בשנת 2017 הונצח בספר זיכרון "לכל חלל יש שם" המשותף למשרד הביטחון, משרד החינוך, עיריית באר שבע וארגון יד לבנים. בפתח הספר כתבה אשתו: "כמעט שלושים שנים של אין… של געגוע בלתי פוסק… פצע מדמם שממאן להיסגר. אתה איתי ואתה אינך. היו לנו שנים נפלאות של אהבה ענקית, שאותן אנצור לנצח".
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי באר שבע-חדש
אזור: 3 חלקה: 3 שורה: 1 קבר: 9
ת.נ.צ.ב.ה
