בנדק, בנימין (בני) בצלאל

בן מרים ויוסף, נולד ביום י"ג באלול תשי"א (14.9.1951) ברחובות. בני היה בן למשפחה שעלתה מהונגריה והשתקעה ברחובות. את לימודיו הוא התחיל בבית-החינוך ברחובות, ולמד בו שלוש שנים. אחר-כך הוא עבר לבית-הספר היסודי על-שם סמילנסקי, והשלים בו את לימודיו היסודיים. בני המשיך בבית-הספר התיכון על-שם דה-שליט, שם למד שלוש שנים במגמה הומנית. את שנת לימודיו האחרונה, לקראת בגרות, למד במכללה הפוליטכנית, במגמת אלקטרוניקה. במאי 1969, התגייס בני לצה"ל והתנדב לשרת בסיירת "שקד". הוא היה חייל זריז, עשוי בלא חת והפתיע את מפקדיו בתעוזתו. בני השתלם בשורה של קורסים מתקדמים, ביניהם: צפן, סייר, קורס צניחה, ובמרס 1971 השלים בהצלחה קורס מ"כים והועלה לדרגת רב"ט. לאחר סיום קורס קצינים, הוא נשלח לקורס קציני סיור ונתמנה לסמ"פ יחידת גששים, בדרגת סג"ם. בתקופת שירותו זו ציינו אותו מפקדיו: "קצין טוב, הממלא כל תפקיד המוטל עליו". במאי 1972 התחיל בני לשרת בצבא הקבע, ועלה לדרגת סגן ביחידת הגששים. הוא לחם במלחמת יום-הכיפורים בחזית הדרום, והשתחרר מצה"ל במאי 1974. לקראת שחרורו, הוא הועבר לפי בקשתו לחיל-השריון, וגם בו שירת ביחידת סיירים. אחרי שהשתחרר מצה"ל, נסע בני לארצות-הברית, ומפעם לפעם חזר לארץ למלא את חובתו בשירות מילואים ולהתאמן, כקצין סיור. הוא נשא אשה, ובנה את ביתו בראשון לציון. בקיץ של שנת 1982 עמד בני להצטרף לשירות במשטרת ישראל כקצין. הוא התכונן לצאת להשתלמות, לקראת תפקידו החדש, אבל פרצה מלחמת שלום הגליל ובני גויס לשירות במילואים. ביום 6.6.1982 עלה עם יחידתו לחזית בלבנון. הוא נפל בקרב בבקעת הלבנון, ביום י"ט בסיוון תשמ"ב (10.6.1982). בן 31 שנים היה בני במותו. הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי ברחובות. לאחר שנפל הועלה לדרגת סרן. הוא השאיר אחריו רעיה, בן, בת, הורים ואח. שר הביטחון אריאל שרון כתב עליו במכתב תנחומים למשפחתו: "בנימין נתן את חייו למען מולדתו. הוא נפל באזור בקעת הלבנון בשירותו בגדוד שריון. הוא ביצע את תפקידיו באופן הטוב ביותר. הוא היה קצין חרוץ, מסור, החלטי ועצמאי ושימש דוגמה אישית לחיילים. היה אהוב על חבריו ומפקדיו". מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: "בני היה מפקד מחלקת הסיור, והוביל את שיירת האספקה כאשר הג'יפ שבו נסע נפגע. הוא היה מפקד מעולה, קשוח וקפדן, חרוץ ואחראי, דרש ביצוע מושלם ומשמעת בלא פשרות. עם זאת היה חבר אמיתי לפקודיו, והיה קשוב לעצתם. תמיד הלך ראשון לפני המחנה, ונתן דוגמה אישית בכול. בתוך תקופה קצרה של אימונים מפרכים, הקים בני מחלקה לתפארת. הוא האמין ביכולתה המבצעית, ונכון היה לקבל כל משימה. הוא דיבר על משפחתו בחום ובאהבה, ובאימונים ניצל כל אפשרות להתקשר הביתה".