בנדיקט, ישעיהו (ישי)

בן יצחק ושושנה. נולד ביום י"ד באדר תש"ט (15.3.1949) בגבעתיים. בשלהי מלחמת השחרור. בהיותו כבן שנה ומחצה חלה בשיתוק ילדים. תחילה היה "סוחב" קצת רגל אחת אולם לא נזקק לטיפול רפואי והתגבר על המחלה. כאמצעי להחיש את היעלמות המום, הירבה לרכב על אופניים. הוא למד בבית הספר היסודי ברמת חן. כשהיה בכיתה ה' ביקש לנגן בכינור. הוריו ניסו לשדל אותו לנגן ב"כלי" פשוט יותר – ולא הצליחו. הוא התחיל לנגן בכינור והצליח יפה ותודות למרצו ולרצונו העז עמד בהצלחה בבחינות בקונסרבטוריון. לבסוף החליט שאם אינו מתמיד באימונים מוטב שיפסיק לנגן – ואכן הפסיק. בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי אהב לשחק יותר מאשר ללמוד, אך הצליח לעבור מכיתה לכיתה בזכות פיקחותו ותבונתו. כאשר החל להשתפר בלימודים שאל אותו אביו מה הביא אותו להשתנות וללמוד במרץ והוא השיב: "ישי, אמרתי לעצמי, אתה צריך לקחת את עצמך בידיים ומלבד זאת ידעתי שהדבר מכאיב לכם אם אני מביא תעודה לא טובה". לאחר שסיים את לימודיו היסודיים רצה ללמוד אלקטרוניקה ונתקבל לבית הספר "יד סינגלובסקי", אך בגלל עיוורון צבעים קל לא יכול היה להמשיך ועבר לבית ספר תיכון עיוני "דביר" ברמת גן. הוא סיים את שנת הלימודים הראשונה בהצטיינות וקיבל מילגה מבית הספר. אחרי כן יצא לקורס מ"כ של הגדנ"ע שהיה קורס קשה אך הוא עמד בו בזכות אופיו החזק. רוב שנת הלימוד השנייה שכב חולה בחום גבוה ולא למד. הגורם לחום לא נתגלה גם בבדיקות בבית החולים. אולם ישעיהו שמר על הקשר עם חבריו לכיתה, שהמציאו לו את החומר הנלמד. עקב העדרו מבית הספר לא קיבל תעודה ורק תודות למנהל "דביר" ניתנה לו האפשרות לגשת לבחינות בזמן החופשה והוא עמד בהן ועלה לשנת התיכון השלישית. באותה שנה השתפר מצב בריאותו ובשנה האחרונה הבריא כליל ויחד עם בני מחזורו עמד בהצלחה בבחינות הבגרות. היה אוהב אדם וחברה ואהוב על הבריות. הוא לא יכול לראות בסבלם של אנשים ובמקרה שהעוול פגע בו, ידע להסתיר זאת ברוח טובה ומתוך התחשבות בזולת. בבית ביקש תמיד להרגיע את הוריו גם בשעה שחלה וסבל מכאובים. הוא השתתף בתחרויות ספורט בין בתי ספר ותעודת הצטיינות ניתנה לבית ספרו על כך. ישעיהו גויס לצה"ל באוגוסט 1967. ביום כ"ה בתשרי תש"ל (7.10.1969), נפל בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. לאחר נפילתו הוציאו הוריו וחבריו חוברת לזכרו.