בנארי, שלמה

בן מרים ואיסר, נולד בחג השבועות, ו' בסיוון תרפ"ט (14.6.1929) בחיפה. אחרי סיימו את בית-הספר העממי בקרית חיים המשיך ללמוד בבית-הספר המקצועי שליד הטכניון בחיפה ולמד מכונאות. בתקופת לימודיו הצטרף לתנועת "הנוער העובד" כמדריך וכמזכיר הסניף. כן היה חבר ומדריך בגדנ"ע. עם סיום לימודיו עבר לפלמ"ח והיה חבר ההכשרה המגויסת בבית השיטה. שם הדריך קבוצה מילדי המשק. עם פרוץ המלחמה היה מראשוני היוצאים לקרבות. בקרב טירת צבי היה רגם; זמן קצר היה אפסנאי פלוגתי והשתלם בקורס חבלנים. אחר-כך סיים קורס סיירים והיה מפקד המחלקה של הכשרתו שצורפה לחטיבת "יפתח". הוא השתתף בקרבות צנדלה, זרעין, משמר העמק, ונטל חלק בכיבוש עכו, בפריצת הדרך לגליל, בכיבוש לוד ורמלה, בקרבות לטרון ופלוג'ה, בפריצת הדרך לנגב, במשלטים ועוד. היה עלם כבוש ברוחו, מתון ורציני במעשיו ובהתנהגותו, ער ופעיל. על אף מסירותו לתפקידו במלחמה, שראה אותה כהכרחית לתקומתנו בארץ, חלם על "סיום הסיוט הזה למען חיים שקטים של חקלאות ועמל, בנייה, יצירה ושלווה" – כפי שכתב במכתביו. שלמה נפל ביום ט"ו בתשרי תש"ט (18.10.1948) בעת מבצע "יואב" לפריצת הדרך לנגב, בהתקפה על משלט חוליקאת, כאשר פרץ בראש מחלקתו אל המשלט, והובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות במשמר הנגב.