יהודה, בן רחל ודב, נולד ביום ו' בסיוון תש"ט (7.6.1949) בקיבוץ מסילות ולמד בביה"ס היסודי שבקיבוץ. אחר-כך סיים את לימודיו התיכוניים במוסד האזורי "גלבוע" שליד קיבוץ בית-אלפא. יהודה שילב באישיותו העשירה ניגודים מרתקים, ניגודים שאפיינו אותו בכל דרכיו: בנעוריו ובבחרותו, בקיבוץ ובטיס. כבר בנעוריו במוסד "גלבוע", התבלט כבעל כושר מנהיגות, איש ציבור פעלתן; אבל היה גם "ילד של אבא ואמא", מטופח ומפונק. איש נמרץ, חריף, ומרבה בתביעות מעצמו ומאחרים, ועם זאת בעל תרבות ונימוסים מהוקצעים, כאילו חונך בבית אצילים; עדין בהתנהגותו וביחסו אל הזולת. את חובותיו כולן מילא בקפדנות כתלמיד למופת, כמדריך מסור של חניכיו ב"השומר-הצעיר", כפעיל בחיי החברה והתרבות – אך הקפיד לשמור בקנאות על פינתו הפרטית והאישית ועל עיסוקיו ואהבותיו הפרטיים. שנים מספר השתתף כנגן טרומבון בתזמורת בני הקיבוצים, אך על אהבתו העמוקה למוסיקה לא הרבה לדבר. הוא בלט בקשריו העמוקים עם בית ההורים החם. כאשר סיפר, בעיניים קורנות, כמה טוב לו ב"חדר" ההורים, התגלה הילד הרגשני שבתוך המנהיג, הדורש מחבריו (ומעצמו) "להיות בסדר". הוא היה מהסוג של "ילדי-הבסדר", האיכפתניקים" – נזכרת אחותו – "אלה המטפלים בתרבות, המארגנים בחברה, המושיטים יד. הייתה בו מנהיגות שקטה, אבל לא משתלטת. הוא היה ראשון בין שווים". יהודה גויס לצה"ל בשלהי אוקטובר 1968 והתנדב לקורס טיס. בתחילת דרכו כטייס היה גם מדריך טיס. יב"א, כפי שכינוהו בחיבה ידידיו בצה"ל, לא היה איש צבא קלאסי, אך את תפקידו כטייס מילא תוך הרגשה ש"מוכרחים לעשות את זה;" בהקפדה, בשקדנות, בדייקנות, ביעילות. חניכיו זוכרים אותו כאדם שידע להיות מדריך וחבר גם יחד. הוא לא "שמר מרחק" וסייע לחניכיו (ובייחוד לאלה שהתקשו בלימודים) יותר מכפי שנדרש ממנו באורח פורמלי. עם זאת הקפיד על מילוי הוראותיו ודרש "ביצועים מדויקים". למעשה, לא נזקק לבסס את מנהיגותו על אמצעי-המשמעת הצבאיים, הפורמליים. דווקא בזכות הענווה וטוב-הלב הייתה לו אוטוריטה טבעית ואמיתית. גם ההילה העוטרת טייסים בישראל, לא הייתה לרוחו. אהב את היופי שבטיסה, את הנופים והאופקים הרחוקים המתגלים תוך טיסה. "אתה בתוך הארץ" – תיאר זאת פעם – "ורואה את טורקיה". למרות הצלחותיו כטייס וחרף היוקרה והמעמד שהעניק לו הטיס, תכנן יהודה לסיים את שירותו הסדיר בנובמבר 1973, ולחזור לקיבוצו, מסילות. מפקדו המליץ לאפשר לו ערב שחרורו סיור בן חודש באירופה, "להרחבת האופקים". הטיול הראשון בחו"ל (ביחד עם רותי חברתו) נתפס בעיני יהודה כפרשת דרכים ממש. הניתוק מן הארץ לחמישה שבועות מופלאים אף סייע לו לבחון את עצמו ולראות ביתר בהירות היכן הוא עומד ו"מה הלאה?" לאחר השחרור הקרוב מן הצבא. לאחר שובו ארצה כתב: "מתברר לי יותר ויותר כמה היה הטיול במקום, גם מבחינת העיתוי. ידעתי שאני רוצה להשתחרר מן הצבא בגלל מחשבות שונות על הכיוון האישי, שהמשך הצבא יוצר. העיתוי של הטיול היה בשבילי נוח מאוד כי הוא פשוט עזר לי להשתחרר מן הצבא, למרות שהאלטרנטיבה עדיין לא ברורה לי… אמשיך למחוק דברים שאיני רוצה בהם, מבלי לדעת עדיין מה כן רוצה, אבל חושב שהכלים לחפש את ה"כן" טובים עכשיו הרבה יותר ולכן אולי, שלם יותר בהרגשה". אבל זמן להתחלה החדשה בקיבוץ, לא נותר ליהודה. כשלושה שבועות לפני השחרור פרצה מלחמת יום-הכיפורים, שבה לחם כטייס "סקייהוק" בחזית הצפון. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), נפגע מטוסו של יהודה בטיל קרקע-אוויר, בעת התקפה על שיירת שריון סורית, שנעה על הדרך בין נבע ומסחרה. יהודה צנח בשטח האויב ונראה מגיע לקרקע בריא ושלם. שתי מכוניות נראו קרבות אליו, וחיילים היורים מתוכן לעברו. ב-19 לאוקטובר הוכרז יהודה כנעדר. במשך חמישה חודשים כמעט, לא ידעו בני משפחתו וחבריו מה עלה בגורלו, חיו עם אי-הוודאות והחזיקו בתקווה שהוא בשבי הסורים. אבל שמו לא נכלל ברשימת השבויים שהגיעה מסוריה. עם החזרת גופות החללים, שהיו בידי הסורים, הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבקיבוץ מסילות. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות וחברה. התקווה שהייתה גנוזה עמוק בלב אוהביו נמוגה – הציפייה לנס לא התממשה.
