בנאי, לירן

בנם הבכור של גילה וגיא. נולד בתל אביב, ביום י"ח באלול תשמ"ז (12.9.1987). אח לימית ותמיר. ילד מאיר פנים, חברותי ותאב חיים שגדל בבית חם, אוהב ופתוח. בהיותו בן להורים חירשים, למד לירן בגיל צעיר לתקשר עם הוריו בשפת הסימנים. אביו מספר כי כבר בהיותו בן שנתיים וחצי, הבין את גודל האחריות המוטלת על כתפיו: כשהחלה מלחמת המפרץ, ישן לירן עם הוריו באותה המיטה. כשנשמעה האזעקה, טלטל את אביו והצביע כלפי התקרה. הודות ללירן הבינו ההורים כי הופעלה האזעקה, וכול המשפחה נכנסה למרחב המוגן . לירן התחנך באשקלון, בבית הספר היסודי "רותם", ובבית הספר התיכון "אורט אפרידר". הוא היה אהוב מאוד על מוריו, ואסף סביבו חברים רבים. תחביבו העיקרי היה כדורגל, וכחבר בקבוצת הנוער של "הפועל אשקלון. לירן היה בעליו הגאה של אוסף מציתים מרשים, שהכיל כמאתיים ושמונים מציתים מיוחדים מסוגים שונים. לימים, נוספו לאוסף גם מציתי קליפר, וכן מצית מיוחד שקיבל מהרמטכ"ל. חיבה מיוחדת הייתה ללירן למשחקי מחשב ופלייסטיישן, ובהתלהבותו סחף גם את חבריו. לכל אורך חייו שימש לירן להוריו לפה, תרגם בעבורם את המציאות, נאבק מול קשיי הביורוקרטיה כדי לממש את זכויותיהם, ותיווך בינם לבין הסביבה. הוא אהב את הוריו והיה גאה בהם, ונהג להתפאר בפני הילדים ביכולתו לשוחח עמם בשפה השמורה להם בלבד. באסיפות ההורים היה לירן מתרגם להוריו ביושר את דברי המורים, ולא הסתיר מהם אף את הדברים הנעימים פחות שנאמרו עליו. כבוגר אחראי היה לירן מופקד על פרויקט בר המצווה של אחיו תמיר: הוא ניהל משא ומתן עם ספקים, ארגן את קניית הבגדים, ופיקח על החגיגה הגדולה. לירן ראה חשיבות מרובה בשמירה על המסורת, והקפיד על עריכת הקידוש. אף שמשפחתו של לירן חיה חיים צנועים ושלושת ילדי המשפחה חלקו חדר אחד, שרתה על הבית שמחה גדולה, והמוזיקה שלירן אהב – פופ ורוק – בקעה בעוצמות גבוהות , תדיר מהרמקולים. לירן היה בליין ואהב ליהנות מהחיים. הוא אירח בחופשיות את חבריו וחברותיו, ארגן מסיבות, יזם בילויים – העיקר למצות כל רגע. "ילד נשמה", כינו אותו החברים, ואכן, הייתה ללירן נשמה יתירה: הוא התעניין בכולם וקיבל כל אדם כפי שהוא. לכינוי החיבה "קיפי" זכה מאחר שנהג לעצב את שיערו בג'ל במיני תסרוקות. לירן היה מודע למצב הכלכלי של המשפחה ולא דרש מהוריו דבר. הוא עבד כמלצר באולם אירועים וכך מימן את קניית המותגים שאהב, ואת הבילויים. לימים, בכסף שהרוויח, אף קנה גיטרה לאחיו. בהתקרב מועד הגיוס, ביקש לירן מהוריו שיחתמו כי הם מאשרים לו לשרת כחייל קרבי. בהיותו התומך העיקרי שלהם, היה יכול לקבל תפקיד עורפי, אך לירן רצה לשרת כלוחם ב"גבעתי". לנוכח המצב הביטחוני המעורער לא מיהרו ההורים להסכים, אך לבסוף הסכימו וחתמו. ביום הגיוס, 22.11.2005, ליוו ההורים את לירן ללשכת הגיוס. זמן קצר לאחר שנפרדו התברר ללירן כי נעשתה טעות, והוא נשלח ל"גולני" ולא ל"גבעתי", כפי שרצה. לירן "נעמד על רגליו האחוריות" ולא היה מוכן להתפשר. יום שלם עמד בשמש, התעקש ונאבק, עד כי רשויות הצבא נעתרו לבקשתו, והוא החל את מסלול ההכשרה כלוחם בגדוד "צבר" שבפיקוד הדרום. לירן היה גאה ומאושר בתפקידו – חייל קרבי ששומר על גבולות המדינה. טקס ההשבעה של "גבעתי", שבו קיבל את הכומתה הסגולה, היה האירוע המרגש בחייו. גאווה אין-קץ מילאה את ליבם של הוריו שזכו להשתתף בטקסים צבאיים נוספים, בשלבים השונים שסיים. לירן לעולם לא התלונן על הקשיים שבשירות, ולא ביקש הקלות עקב מצבם של הוריו. בחופשות הקצרות שקיבל ניצל כל רגע ורגע, ובמקום לנוח ולהשלים שעות שינה, מיד יצא לבלות. הוא גילה אחריות וכשתכנן לשתות, לא לקח את האוטו. מתוך התחשבות בהורים, לא עישן בבית, אלא רק במרפסת. באחת החופשות נסע לירן עם חבריו מהצבא לשלושה ימים לאילת. ביום ששב הביתה גילה שהחברים מאשקלון נסעו לטבריה, ובו ברגע החליט להמשיך לחופשה נוספת ונסע צפונה. כשהופיע בטבריה, לא האמינו החברים למראה עיניהם. בהזדמנות אחרת נסע עם חבריו מהגדוד לנופש בכפר הנופש "על הים" שבגבעת אולגה, ומיד כשסיים לנפוש חזר לבסיס. לירן שימש נהג בג'יפ "סופה". באחת הפעילויות, אבדו התיקים שהיו בג'יפ ובהם ציודם הפרטי של לירן ושל חברו. ללירן נגרמה עוגמת נפש רבה שכן התיק הכיל בגדי מותגים יוקרתיים ונעליים יקרות שעמל קשות להשיגם. כדי לשמחו, עשה אביו מאמץ מיוחד וקנה לו את נעלי הספורט במקום אלו שאבדו. לירן היה מאושר, אך לא הספיק לנעול אותן. לאחר נפילתו, סירב בעל החנות לקבל את התשלום המגיע לו ולא פדה את הצ'קים. הנעליים החדשות נותרו באריזתן, ממתינות לשווא ללירן שינעל אותן, והצטרפו לתיק שאבד ונמצא. ביום רביעי, 5.3.2008, הגיע לירן הביתה עם חבר לביקור קצרצר -כשעה ו1חזר לבסיס. קודם לכן נפרד בחום מבני משפחתו, והבטיח לאביו כי ישמור על עצמו ויחבוש קסדה. בערב, שהה האב כהרגלו במועדון החירשים, שם היה פעיל ויזם פעולות שונות לטובת ציבור כבדי השמיעה, כמו ארגון מתורגמנים לשפת הסימנים בעבור חירשים המשתתפים באירועים ובטקסים. באותו ערב עסק האב בחלוקת ביפרים רוטטים ששימשו את אוכלוסיית החירשים לצורך התראת "צבע אדום". למחרת, יום חמישי, 6.3.2008, נעו לירן וחבריו בג'יפ ה"סופה" באזור מחסום כיסופים, במהלך פעילות מבצעית שגרתית. מטען שהופעל התפוצץ בעוצמה אדירה בסמוך לג'יפ, וכל נוסעיו נפגעו. הגשש הבדואי שישב לצדו של לירן נהרג במקום, ואילו שני חיילים שישבו מאחור נפצעו באורח קל. לירן נפצע באורח אנוש, ואחת מרגליו נקטעה. הוא הובהל לבית החולים "סורוקה" שבבאר שבע באמצעות מסוק, וחובר מיד למכונת הנשמה. באותה שעה ממש שהה אביו במועדון החירשים. בסביבות השעה 10:00 הגיעו למועדון נציגי קצין העיר, מלווים בעובדת סוציאלית, והודיעו לאב כי לירן נפצע אנושות. אחד אחד התבשרו בני המשפחה בחדשות הקשות. השכנים סייעו למשפחה להתארגן, והמתורגמנית התלוותה להורים שנסעו לבית החולים, שם המתינו להם המוני חיילים וחברים. מהרופא שמעו ההורים כי רגלו האחת של לירן נקטעה, וכי יש לקטוע גם השנייה. שלושה ימים לא משו ההורים ממיטתו של לירן, מתפללים לשיפור במצב ומקרינים את אהבתם. בסמוך לחדר הטיפול הנמרץ המתינו אנשים רבים שתמכו, חיזקו וחיבקו. בבוקר יום ראשון, ב' באדר ב' תשס"ח (9.3.2008) נכנע לירן לפציעתו הקשה, ונפטר מפצעיו. לירן, בן עשרים וחצי בנופלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשקלון, מותיר אחריו הורים, אחות חיילת, ואח בכיתה ז'. אלפי אנשים מכל קצות הארץ ובהם חירשים רבים באו לחלוק לו כבוד אחרון, ובכו חרישית, כמעט בלי קול. אביו של לירן נשא את תפילת הקדיש בקול מרוסק ואיטי, ואחר ספד לבנו בשפת הסימנים, כאשר מתורגמנים מתרגמים את הדברים בעיניים דומעות: "אנחנו אוהבים אותך לירן, אוהבים אותך מאוד. אימא ואני לא רצינו שתלך לקרבי, אבל ביקשת. אני רוצה לומר לך שאני מצדיע לך, על שנלחמת למען המולדת." גילה, האם, אמרה כשרק שפתיה נעות: "אני יודעת שאלוקים ישמור עליך. היית לנו עוגן, גדלת ילד לתפארת, עשית הכול מכל הלב, עם המון סבלנות. נהגת בכבוד כלפינו ומה שנשאר לנו זו האהבה אליך." האחות ימית סיפרה על האח הגדול שאהבה אהבת נפש. "אני מנסה לעכל ולא מצליחה, איך תמיד הייתי גאה בך, תמיד סיפרתי עליך לכולם. איך אוכל לחיות בלעדיך, עם הסיפורים שלך. אני כל כך מעריכה אותך. היית מוכן למות בשביל המדינה." האח הצעיר, תמיר, הספיד את לירן בכאב: "אני מתגעגע אליך אחי הגדול. איך תמיד שכנעת אותי ללמוד, אני אוהב אותך וכל כך מתגעגע." לאחר נפילתו הועלה לירן לדרגת סמל-ראשון. במהלך ימי השבעה פקדו את הבית אנשים אין-ספור, ובהם אישים בכירים – ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון אהוד ברק, הרב הראשי לישראל הרב מאיר לאו, והראשון לציון הרב עאמר. בין המבקרים הרבים היו הורים לילדים שנפגעו בפיגועים, ובהם קרובי משפחתם של הנרצחים בפיגוע בישיבת "מרכז הרב" שבירושלים, פיגוע שאירע סמוך לנפילתו של לירן. העיתונות הכתובה והאלקטרונית סיקרה בהרחבה את האירועים, האירה את דמותו של לירן, והביאה את סיפורם של ההורים, שלמרות מוגבלותם אפשרו לבנם לשרת כלוחם, ביחידה קרבית. בטקס גילוי המצבה שנערך במלאות שלושים יום לנפילתו של לירן, נחשפו מילות הכיתוב האישי שבחרו ההורים לחקוק: "גיבור של העולם ילד עם חיוך של מלאכים…" ביום הזיכרון תשס"ח התכבד אביו של לירן להדליק את משואת הזיכרון באשקלון, וכך גם כשמלאו עשרים וחמש שנים לגדוד "צבר". במלאות שנה למותו של לירן הספידו ההורים את בנם, באמצעות מתורגמנית: "לירן יקר שלנו! … כשאנחנו חושבים עליך עולות מולנו ארבע מילים שהן הסיפור שלך מיום לידתך ועד לכתך: לירן, בנאי, צבר וכיסופים! … לירן זהו השם שבחרנו עבורך כשנולדת, ואכן היית מקור השמחה והאושר שלנו מהרגע הראשון. לאורך כל שנות חייך הקצרות לא אכזבת. החיוך הטוב שלך המיס לבבות, הלב שלך היה ענק, וכנראה שמאז ומתמיד הבנת בחושים שלך שמשימה גדולה מוטלת על כתפיך. קיבלת אותה באהבה. בצבא בחרת ב'גבעתי' והגעת לגדוד 'צבר'. גם צבר היא מילת מפתח מרכזית בחייך, שכן היית צבר אמיתי. רך ומתוק מבפנים, פטריוט אוהב הארץ הזו בלי גבולות ובלי תנאים, וידעת לשלוף קוצים במקום שבו נדרשת להילחם – גם עבורנו וגם כחייל המשרת את המדינה. היית הילד הבנאי. כל מה שקשור בנו כהורים, כמשפחה, כל מה שקשור בקשרים שלנו מחוץ לכותלי הבית, נעשו בעזרת הניווט שלך. בנית אותנו כהורים, היית לנו העוגן, היסודות, היית מקור העוצמה והחוסן שלנו. הכבוד וההערכה שהפגנת כלפינו עזרו לנו לזקוף קומה. היית נחוש אך צנוע. בהיעדרך – ההורות שלנו היא כבר לא כפי שהייתה. חסרה לנו צלע. חסר לנו מורה הדרך. והמילה החותמת היא כיסופים. שם אירע האסון שלנו, ועם הכיסופים והגעגועים והכאב נישאר אנחנו כאן למטה, כשאתה מביט בנו מלמעלה – מלאך בשמים. … ממש כפי שקראת את מחשבותינו והרהורי ליבנו ודי היה לך במבט בעיניים כדי שתדע הכול, כך אנחנו בטוחים שגם ממרחקים אתה שומע את גלי הקול שלנו: קול ענות חלושה. היית גיבור חיינו, מושא גאוותנו, ונפלת כגיבור על הגנת המולדת. … זכרך יהיה צרוב על לוח ליבנו לעד!" הספידה את לירן אסתר אורן, מנהלת בית הספר "אורט אפרידר רונסון": "… לוחם היית בצה"ל, אבל למעשה ידעת מלחמות גם לפני זה. כבן למשפחה של הורים שזקוקים לסיוע ולתמיכה, שימשת עבורם עוגן הצלה, היית להם לפה, ייצגת אותם בכל המוסדות, נלחמת עבורם, בנועם הליכות, מתוך תחושת אחריות ואכפתיות. … יכולת לשרת בעורף, יכולת לא לשרת כלל, ולמרות זאת בחרת בדרך הלוחם. רוח אחרת הייתה עימך, ובהליכתך נגוזו ערכים של נתינה, של תרומה לזולת, של טוב ויושרה, פשוטים ואמיתיים. היו בך תעצומות נפש, וכוחות בלתי נדלים. תלמיד מקסים ובן אהוב למשפחתו. …. בזיכרוננו אתה תימצא כל עוד נשמה באפנו." נשאה דברים הדודה דינה אדרי: "… היית ילד שמח, אהבת חברים, אהבת את כל המשפחה, אהבת את החיים ואהבת לעזור לכולם! היית הפה של המשפחה ותמיד דאגת לכולם! חשבנו, שכמו שאתה היית הפה של הוריך מילדות, הוריך יהיו הרגליים שלך… אך לצערנו זה לא קרה. … תמיד לקחת את החיים ברוגע ובנועם עם הרבה חברים ודואג לכולם. אוהבים אותך מאוד, נזכור אותך לעד!" דודתו דורית: "… אכן, בחור כארז היית, זקוף קומה עם נשמה טהורה. היית עלם חמודות, עם תכונות אופי נעלות. בן אהוב להוריך ואחיך. נוהג בם כבוד ודרך ארץ. לב ענק, סובלנות ונתינה רבה היו מנת חלקך. תמיד במתק ובנועם שפתיים דיברת … ידעת להיות בן קשוב לצורכי המשפחה, להיות הפה, המשענת ועמוד התווך. להוריך היית סמל הטוב והלבב. … מי ייתן ותמצא מנוחה נכונה בדרכך האחרונה…" המשוררת העיוורת רות יהב-שוורצברג, כתבה לזכרו של לירן את השיר "ליווי שותק": "?'יתגדל ויתקדש…' לחש האב החירש / קולו נשבר / והרובים ירו מטחי אש / והרעישו את השקט הנורא / על קברו של ילד שמילא פקודה // אין זועק מן השקט / אין רועש מן הדממה / ואלוהים שאיפשר שפת סימנים / אך לקח ילד / אל מלא רחמים / … // זעקה שותקת / זעקה של אם / איך תצעק את הכאב? / שברי זעקות / רסיסי קול / והעיניים קרועות מאימה / מן הידיעה / שזוג הרגליים שהילד איבד / היו רק התרעה / ובבגד העליון יש 'קריעה' // הם לא יכלו לשמוע את זעקתו כשהגיע לעולם / הוא עכשיו / שם למטה / הוא לא שומע אותם / לא יוכל עוד לקרוא סימנם / הוא שבשמו נשזרה השמחה / לא יוכל לתרגם את דברם לעולם / … / לעולם לא תשכון בליבם מנוחה // 'אל מלא רחמים' / לו? שכנת למטה ולא במרומים / לא היו הורים אלה צריכים להתאבל כך / בשפת סימנים…" הוריו של לירן החליטו להנציחו בהקמת מועדון חירשים באשקלון בשם "לב" – ראשי התיבות של שמו. כן מבקשים ההורים לבנות כיכר על שם לירן בסמוך לבית המשפחה