בן-תקווה, אברהם (אברמ’לה)

בן רחל וחיים, נולד ביום כ' באייר תרצ"א (7.5.1931) בשכונת בורוכוב (גבעתיים). בגיל חמש וחצי הציל בחירוף-נפש ילדה קטנה ממנו מפגיעת מכונית. הוא עצמו נחבל והתעלף, וכשהתעורר היתה דאגתו הראשונה לשלומה. אחרי סיום בית-הספר העממי למד שנה חשמלאות והלך להכשרה הצעירה בקבוצת כנרת (את מעשהו נימק אז בחיבורו כצורך להכין מולדת לאחים משארית הפליטה, להכשיר להם את הקרקע, כי הם, התשושים מרוב סבל, "אינם יכולים ליצור מקורות-מחיה ראשוניים", ועל בני הארץ מוטלת החובה לעשות זאת). אברהם התערה מהר בעבודה החקלאית כזקן ורגיל ונתחבב על הילדים והמבוגרים בקבוצה. בגיל 14 וחצי השתתף עם חבריו מ"הנוער העובד" בעלייה לביריה ומשם עבר להכשרה המגויסת. במאי 1948, בהגיעו לגיל 17, התגייס לאחד מגדודי הפלמ"ח. כאשר נשלח לקורס מפקדים ברח ממנו חזרה לגדודו, באומרו: "לא אשב על ספסל בית-הספר בעוד חברי יוצאים לחזית". בשלב השני של מבצע "דני", לקראת ההפוגה השנייה, נערכה פעולת "מיקי", שאחד מיעדיה היה כיבוש מתחם לטרון. היתה זו ההתקפה הרביעית על מתחם זה והמשימה הוטלה על חטיבת "הראל". התוכנית היתה לתקוף ממזרח, לכבוש את "רכס התותחים" ומשם להתקדם ולכבוש את כל המתחם. הכוח יצא למשימתו בליל 16-17 ביולי 1948 וכבש את מרבית הרכס, תוך התגברות על התנגדות קשה של חיילי הלגיון. האויב ערך התקפת-נגד ואף הפעיל, לראשונה בלילה, את עתודת השריון שלו. הופעת השריוניות הפתיעה את לוחמי "הראל", שלא היה ברשותם נשק נגד-טנקים ובלחץ האויב נאלצו לסגת. אברהם יצא עם יחידת "הפורצים", ששירת בה כמקלען. כשנפצע מקלען מס' 2 שלו פצעים אנושים הזדקף, העמיס את המקלע הכבד על מותנו, הסתער קדימה מול עשרות חיילי הלגיון, ולפי דברי מפקדו שימש במעשהו זה דוגמה לחבריו אשר הסתערו אחריו. הוא קצר באויב במקלע שלו עד שפגע כדור במצחו והוא נפל אור ליום י' בתמוז תש"ח (17.7.1948). ביום י"א באדר תש"י (28.2.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.