בן-ששון (לונץ), משה-זלמן

בן פריידל והרב ברוך-מנחם לונץ. נולד בשנת 1904 בוולוז'ין שבפולין. בגיל שמונה חודשים התייתם מאביו שממנו ירש ירושה נפשית ומוסרית עשירה, וחינוכו עבר לידי אמו, בת לראש ישיבת וולוז'ין המפורסמת. האם השרישה בלבו אהבה לתנ"ך, שהגה בו גם בהיותו טרוד ושקוע בעבודתו. כבר בנערותו הצטיין בכשרונות בלתי רגילים, בשכל חריף ובהגיון ישר. בגיל שש עשרה פתח בפעילות ציונית בקרב בני הנעורים שבעיירתו, קרא להם לעשות למען התחיה הלאומית על ידי הכשרה גופנית ונפשית לחיי עבודה בארץ-ישראל, לימוד השפה העברית ואיסוף כספים לקרנות הלאומיות. הוא הוציא עתון לנוער, אירגן קבוצות וחוגים והרכיב ועדים שיעמדו בראש הפעילות. אף שהיה הרוח החיה בפעילות זו, נזהר תמיד שלא להיות ראש המדברים כדי לא להתבלט יתר על המידה.   בגיל שמונה עשרה עלה ארצה, התיישב מיד במושבה יבנאל שבגליל ועבד עם דודו דב לונץ במשקו עד יום מותו. הוא סירב להיענות להצעות להמשיך את לימודיו, הסתגל לעבודה תוך זמן קצר והיה לחקלאי לכל דבר. מראשית בואו ליבנאל התערה בחיי הציבור של המושבה, עסק בהדרכת נוער, איסוף כספים למען הקרן הקיימת לישראל, וכן בענייני הגנה. מרצו והתמדתו לא ידעו לאות. בימים של מאורעות-הדמים לא היה לן בביתו. בימים עבד ובלילות היה עורך את ביקורת העמדות והמשמרות. בשנת 1935 העלה את משפחתו: אמו, אביו החורג הרב דורוצ'ינסקי, ושני אחיו הצעירים ארצה ועזר להם להשתקע בירושלים. לימים החליט לעזוב את יבנאל ולעבור לקבוצת "השדה", בעמק בית שאן, שעלתה אז על הקרקע. גם כאן, בנקודה החדשה והצפויה לסכנות, הרים את תרומתו בהגנה ובבניין. ביום ב' בניסן תרצ"ז 14.3.1937)) נערכה לכבודו מסיבת פרידה בבית גן. בו בלילה, בדרכו חזרה ליבנאל עם חבריו גדליהו גלר ויהודה אליוביץ, הותקפו השלושה על ידי ערבים שירו עליהם מן המארב. משה-זלמן נפצע פצעים אנושים ולאחר מחצית השעה הוציא את נשמתו. שני חבריו נהרגו יחד עמו. הובא למנוחת-עולמים בבית הקברות ביבנאל. לזכר השלושה הוקם ביום השנה לנפילתם הישוב "משמר השלושה".