בן הזקונים של דינה ומשה. נולד ביום כ"ב בתמוז תשמ"ז (19.7.1987) ביבנה. אח צעיר לעוזי, לימור ואורלי. במשפחתו כונה "מאורי". מאור גדל והתחנך בעיר יבנה. הוא למד בבית הספר היסודי "אביר יעקב" ובחטיבת הביניים אמי"ת (על שם שאולי הרב אבוחצירא) בעירו. עם סיום לימודיו התיכוניים בקריה התורנית-טכנולוגית "בית שלמה" ברחובות, במגמת חשמל ואלקטרוניקה, המשיך מאור במסלול עתודה (י"ג) במגמת אלקטרוניקה ומחשבים. הוא הצליח בלימודיו ורכש מקצוע כטכנאי אלקטרוניקה. בשנת 2002 נפטרה אחותו האהובה אורלי ממחלה פתאומית. משבר כואב פקד את המשפחה עקב הטרגדיה. מאור היה אז בן חמש-עשרה – האח היחיד שעדיין התגורר בבית ההורים באותה עת. בשנים הבאות הוא לקחת על עצמו את המשימה להחזיר להוריו את החיוך, למלא את החלל החסר. את מרבית זמנו הפנוי בילה בעזרה להוריו. מאור היה אדם בעל לב רחב ורחום, בעל מידות וערכים, הוא היה נוח לבריות, ידע לתת מעצמו, לעזור לזולת ולאהוב. תמיד הקפיד שאחרים יעזרו ויכבדו גם הם. הוא דאג להוריו, עודד אותם וחיזק את ידיהם. מאור שימש בשבילם כתף תומכת והיה יד ימינם, היה זמין עבורם ומילא את הבית באור ובשמחה בדרכו הייחודית: בחיוך כובש, במילים חמות ובאהבה האינסופית שהיה מרעיף. למאור הייתה נשמה פשוטה, טובה ועדינה, שכל הזמן הייתה שם בשביל כולם. למרות שהיה הצעיר במשפחה, הוא נטל על עצמו אחריות רבה. לימור אחותו סיפרה: "אחי הקטן והאהוב, שאף פעם לא ידע לסרב, כל דבר שביקשתי ישר הצעת את עצמך… אף פעם לא אמרת 'לא יכול' או 'עסוק', תמיד עזרת לי ברגעים הכי קשים… היית לי אח, אחות, חבר וחברה". למאור היו תחביבים רבים. הוא אהב לבלות עם חבריו, ליהנות מהחיים ולנצל כל רגע פנוי. הוא נהג לצאת בימי חמישי ושישי באופן קבוע לחברים או למשפחה; נהנה במיוחד מהים ויכול היה לשבת מולו שעות. לפעמים נסע בשבתות עם חבריו לפארק ברמת גן או לחוף הכנרת. בכל פעם שהציעו לו להצטרף לטיול, הוא עשה זאת בחפץ לב, גם אם לא התכונן לכך מראש. למשל, בקלילות ובספונטניות הצטרף ללא היסוס לבני דודיו, לטיול באזור ים המלח, לאחר שהוזמן באותו בוקר, כמה שעות לפני הנסיעה. פעם אחת, עם שובו במוצאי שבת, סיפר על החוויות בפייסבוק וכתב שזו הייתה השבת הטובה ביותר שהייתה לו. הוא ניחן בשמחת חיים שאין כמותה, תמיד הסתכל על חצי הכוס המלאה, הסתפק במה שיש לו והיה מאושר בחלקו. חברו אלעד אברהם אמר: "הייתי גאה להציג אותך בתור אחד מהחברים שלי". גיל מחדון, חברו הטוב, הכיר את מאור מתיכון "בית שלמה": "היית ילד טוב ושקט, אף פעם לא חיפשת להתבלט. היינו יושבים יחד ומעשנים נרגילה בבית הספר, אצל אביחי בזולה, ותמיד היית אותו מאור – שקט-שקט שכמעט לא מרגישים, שפתאום זורק את הבדיחה הכי מצחיקה, בלי הכנה מוקדמת, שמשאירה את כולם עם דמעות של צחוק ושמחה. אחר כך התגייסנו לצבא בהפרש של יום ובמשך חודשיים שלמים נסעתי איתך ברכבת יום-יום הלוך חזור, ל'בית הספר הטכני של חיל האוויר' בחיפה. אספתי איתך בדלי סיגריות לבקבוקים ומהמטלה הכי פשוטה גרמת לי לצחוק מהנשמה. טוב הלב שלך היה נדיר! באחד האירועים ראית אותי מדבר עם אימא שלי. ביקשת סליחה שאתה נכנס לנו בשיחה ואמרת לאימא שלי: 'אני רואה אותך כמעט כל יום מחכה לאוטובוס בתחנה מאזור התעשייה ברחובות ליבנה. אני כל כך רוצה לקחת אותך טרמפ אבל מתבייש… זה יהיה בסדר אם אני אעצור כשאראה אותך?' אחרי יומיים התחלת לשרת בקבע והיא לא הספיקה לנסוע איתך אפילו פעם אחת … היא לא זכתה להכיר אותך". חדרו היה מסודר, ובארוחות החג בחיק המשפחה המורחבת הקפיד מאור להגיע תמיד בהופעה נקייה ומסודרת. בפסח האחרון בחייו חגגה המשפחה ביחד את ליל הסדר. מאור נכנס לבית הדודים וכהרגלו נישק את המזוזה בכניסה, אמר שלום בביישנות ובחיוך על השפתיים, לא הרבה במילים ולאט לאט התחיל "להשחיל" בדיחות ולמשוך את תשומת הלב. הוא גרם לכולם לצחוק, שיחק עם הילדים של בני הדודים שלו, הצחיק אותם, חיבק ונישק. בליל הסדר האחרון שלו הקפיד יותר מתמיד שיקראו את ההגדה ויקיימו את הטקס כהלכתו ולא יחסירו דבר. ב-11 באוקטובר 2007 התגייס לחיל האוויר. בתחילת שירותו עבר קורס קשר ב"בית הספר הטכני של חיל האוויר" בחיפה ושובץ לבסיס חצרים בבאר שבע, שם שירת שלוש שנים. במהלך שירותו הצבאי רכש מאור מיומנויות ומקצועות נוספים: שימוש במכשירי אר-אף, טכנאות קשר ביחידת טיסה, טכנאות אלקטרוניקה בחיל אוויר ואף עבר השתלמות בחברת "מוטורולה". את חברתו שגיאל הכיר מאור בעת שירותו הצבאי, בקורס קשר קרקע. "באתָ, וחיוך וצחוק אחד שלך קנו את ליבי," אמרה שגיאל. בתום שירותו הסדיר בחר מאור להמשיך את דרכו בצבא ולכן חתם על שירות קבע בחיל החימוש, ביחידת מרחב תחמושת 6420 והספיק לשרת בה כחודשיים. מאור חלם להגיע רחוק, להספיק הרבה, אך תאונת דרכים קטלנית בערב שביעי של פסח קטעה את נתיב חייו. בתאונה היו מעורבים שלושה כלי רכב והיא אירעה בכביש 31, בין להבים לצומת שוקת. בתאונה נפצעו עוד שמונה בני אדם באורח קל, צוותי מגן דוד אדום שהוזעקו למקום פינו את מאור במצב אנוש לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, אך הוא מת מפצעיו. סמל-ראשון מאור חיים בן שמעון נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ' בניסן תשע"א (24.4.2011), בן עשרים וארבע היה בנפלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביבנה. הותיר אחריו הורים, אחות ואח. לימור: "היום אני מרגישה בדידות עצומה, לבד בעולם… אתה תמיד תהיה מאור, אחי הקטן והיקר… כל פעם שאני מגיעה לבית של ההורים, נשימתי נעתקת… הבית בלעדיך ריק ומשעמם… כל שבת כשעוגת הגבינה יוצאת מהמקפיא, אני ואימא לא מפסיקות לבכות… ואז מגיע אבא מבית הכנסת וזה לא נגמר". משפחתו וחבריו הקימו אתר אינטרנט לזכרו: http://www.mokirim.co.il/maor. שי וליאל, בני משפחתו, כתבו לזכרו באתר האינטרנט להנצחתו: "אין יום שלא עובר בלי שנחשוב עליך. אתה הפכת את העולם למקום טוב יותר בדרך שלך… אנחנו מודים לך על כל מה שלימדת אותנו ועל האהבה והתמיכה שלך… על זה שתמיד היית בשבילנו וליווית אותנו בכל מצב, וכל זה תמיד עם חיוך על הפנים". "נקטפת כל כך צעיר ועם כל כך הרבה שאיפות בחיים, ידעת בדיוק איך אתה רוצה שחייך ייראו," נפרדו ממנו רותם וניתאי, "אדם מיוחד, טוב לב, צנוע, אכפתי ודואג… היום בדיעבד, אנו מצטערים שלא בילינו איתך יותר. אנו בטוחים שהיינו לומדים כל כך הרבה מהמידות הטובות שהיו לך…" בן דודתו מושיקו פרץ נזכר: "חבר ילדות לי היית. עברנו יחד הכול: צחוקים, ויכוחים, חוויות שונות שחברים עוברים; עברנו גם תקופות של שמחה וגם של עצב … תמיד שמרת עליי בקנאות כשהיינו ילדים". "מאורי, אני מקווה שידעת כמה אהבתי אותך, כמה חשוב היית בחיי ושהיית כמו אח בשבילי," כתבה לו ליז בת דודו, "וחוץ מזה היית פשוט בן אדם מיוחד שיכולתי רק ללמוד ממנו… הרבה פעמים הייתי מסתכלת עליך מהצד וחושבת איזה טוב אתה… כמה שהיית פשוט, ככה גם היית מיוחד, לדעתי. כל מי שהכיר אותך פשוט זכה! אין עוד כמוך ובזכותך אני תמיד מנסה להיות אדם טוב יותר… אני מקווה שאצליח ללמוד לפחות חלק מהתכונות שלך, ללמוד מהאדיבות והסבלנות שלך, מהאכפתיות, מהשמחה והצניעות שלך". שירה בת דודו כתבה: "מה שנשאר לי ממך אלה תמונות, והקול שלך שמהדהד לי בראש, והחיבוק המוחץ שאני כל כך מתגעגעת אליו … אני רוצה את השיחות שלנו בחזרה! הקשר שהיה לי איתך לא יהיה לי עם אף אחד לעולם!!! תמיד אמרת לי שאתה ה'אח' שאין לי, והיום אתה לא איתי. אז איפה האח שלי!? … היית אדם מדהים, צנוע, דואג ומכבד … אני מאחלת לעצמי ולכל אדם בעולם הזה לקחת ממך טיפה וללמוד מדרך החיים שלך ומהאמונה הגדולה שהייתה לך בקב"ה". יסמין בת דודו ספדה לו: "כמעט שנה שאתה כבר לא כאן … כמעט בכל פעם שאני מסתכלת על הדלת, אני חושבת לעצמי אולי הוא ייכנס עכשיו, ייתן לי את החיבוק החזק שלו עד שנגמר לי כל האוויר בגוף מרוב אושר! מחכה לטלפון שלך … להתייעצות על הדברים הכי טיפשיים ועד לדברים הכי קריטיים שעברו על שנינו! אני לעולם לא אשכח שתמיד היית אומר לי שאני מזכירה לך מישהי… מעולם לא הזכרת את שמה אבל שנינו הבנו… נסיך שלי, כל כך חסר לי החיוך שלך, האהבה שלך, הנתינה, ההקשבה האינסופית, והיופי שלך … היה לך הרגל מדהים, תמיד להעביר את הכול בחיוך ובצחוק … אני מודה לך שהייתה לי הזכות להיות חברה של אדם כל כך מדהים ושהצניעות שלך היא זאת שכבשה אותי כל פעם מחדש". לירון בת דודו סיפרה: "בפעם האחרונה שהתראינו חיבקת אותי חזק, אהבת לחבק אותי כשהידיים שלי תפוסות ואני לא יכולה לחבק בחזרה. היית נותן חיבוק כל כך חזק – חיבוק דב – עד שאני ואתה היינו כבר מתפוצצים מצחוק. הייתי מוכנה לשלם הרבה רק בשביל עוד חיבוק דב כזה. לא אתה ולא אני ידענו שזה יהיה החיבוק האחרון שאקבל ממך". שגיאל דבח, חברתו, כתבה: "מאור, אני אוהבת אותך ותמיד אוהב! תמיד נזכור אותך! הצחוק, החיבוק המוחץ, מחיאות הכפיים … מאוריקו, עוד מעט שנה מאז הלכת … הזמן טס לי… ערב חג שני של פסח שהופך פתאום לשחור. רק יום אחד לפני כן דיברנו, מלאך שלי, והיית כל כך מאושר. כל כך כיף היה לי לשמוע אותך מדבר ושנייה אחרי זה הלכת… הלכת בלי לחזור… המשפט האחרון שלך בשלוש בלילה עדיין מהדהד לי בראש. … השם שלך והתמונה שלך לא יופיעו לי עוד על הצג של הטלפון. לדעת שמעכשיו הכול נשאר בגדר זיכרון – החיוך, המבט, הצחוק, ושמחת החיים שלך … מתגעגעת לשטויות שלך, לחיוך שלך, לתמיכה שלך ולעידוד שלך, תמיד היית זה שדואג שלכולם יהיה טוב, שכולם יחייכו … בליבי אני מודה לאלוהים כל יום על הרגע המאושר שזכיתי להכיר אדם כמוך, נשמה טהורה שלי". אור כהן, ידידתו של מאור, כתבה לו: "נסיך שלי… מי יענה לי על שאלות שרק אתה יכול לענות עליהן? עם מי אתייעץ עכשיו ולמי אפנה כשאני עצובה? כבר לא יהיה מי שיגיד לי 'שטויות, קטן עלייך', ויגרום לי לחייך".
