בן יעקב ואסתר. נולד ביום ט' באדר תש"ד (25.2.1944) באלקזה שבאזור הספרדי של מרוקו. כבר בבית-הספר 'אליאנס' שלמד בו תחילה, התבלט חגי באינטליגנציה שלו. בן 11 נאלץ לצאת לעיר אחרת להמשכת לימודיו התיכוניים, שם זכה לטיפול מסור אצל משפחה מאמצת. בן 14 חזר הביתה, לטנג'ר, ופנה ללימודים מסחריים במשך שלוש שנים. היה תלמיד מצטיין ואהוב על מוריו וחבריו לכיתה. בבית, כבחוץ, היה מנומס מאוד ועדין, ולא שימש מעולם מקור להטרדה או לדאגה. חגי גדל בבית שלא חסר בו דבר מבחינה חומרית. אולם, נפשו היתה רעבה לחיים שיש בהם סיפוק רוחני, צדק ושלמות. נטייה זו הדריכה אותו לעבר הקן של ה'שומר הצעיר', שפעל באזור-מגוריו בתנאים של מחתרת. על-אף גילו הצעיר, פיתח בעצמו עד-מהרה קוים של מנהיגות בקרב תנועתו. ביקוריהם של חבריו הצעירים בביתו נעשו תכופים יותר ויותר. פעמים רבות שאל מן ההורים את מכוניתם כדי לצאת לטיול, כביכול, ולמעשה עסק בהסעת מהגרים יהודים לשדה-התעופה, בדרכם לעלות ארצה – דבר שהיה באותם ימים כרוך בסכנה רבה. בשנת 1963 החליט בעצמו לעלות ארצה. הצטרף לגרעין 'סוללים', יצא להכשרה בצרפת ומשם הגיע לקיבוץ רוחמה, שבו בנה עד-מהרה את ביתו, משנשא לאישה את אביגיל. נולדו להם שתי בנות, והמשפחה הקטנה חיה באושר רב. במרס 1965 גויס חגי לצה"ל במסגרת הנח"ל. כעבור שנה עשה של"ת בגוש יואב. הוצב לחיל-ההנדסה ועבר קורס של פלס. במחצית מאי 1967 סיים את שירות-החובה וכעבור שבוע גויס שוב, בימי הכוננות שלפני מלחמת ששת-הימים, ונטל בה חלק. חגי לא ביקש לעצמו קריירה צבאית, אבל את חובתו מילא כנדרש – במסירות ובקפידה. אם-כי נחל קצת אכזבה מן המציאות החברתית בקיבוץ, נשאר צמוד ונאמן לרעיון, בלא כל ערעור. על גישתו לקיבוץ מעידים הדברים שכתב: "אני חושב, שחבר היודע לוותר, יוצא נשכר, כיון שמי שמסוגל לדרוש מעצמו ולא לרוץ אחר רמת-החיים הגבוהה, אלא מקדיש מחשבה רבה יותר לצורת ארגון החיים החברתיים והתרבותיים – זה האיש הבונה את עצמו בתוך החברה הקיבוצית". היה עובד-אדמה, חקלאי מצליח, משכים יום-יום לשדה, עושה ניסיונות חקלאיים, שוקד על פיתוח וייעול, מרכז את ענף-הפלחה, שולח ידו בגידול חדש – אבטיחים ומלונים. ותוך עבודה שקדנית הופך את הגידול הזה לרווחי ביותר. היה אדם לבבי ורגיש – שופע אהבה אל משפחתו האהובה ואל חבריו. בדין-ודברים עם חבריו ניסה לשכנע בדרכי-נועם מבלי לפגוע ברגשות הזולת. גם בצבא, בשירות-מילואים פעיל ולאחר-מכן במלחמת יום-הכיפורים, נמנע מלהבליט את עצמו. ואולם, "למרות אי-רצונו להיות מפקד, אולץ להיות כזה. ואמנם, הוכיח עצמו בתור מפקד משכמו ומעלה, מאותו סוג מובחר של מפקדים, המסוגל להוביל אנשים לכל משימה או עבודה בהצלחה רבה, בעוד המרחק בינו לבין אנשיו היו אותן דרגות, אשר לגבי חגי, לפחות, היו חסרות משמעות" – דברי אחד מחבריו בצבא. להלכה לא עלה אלא לדרגת רב"ט, אבל הוא שימש כמ"כ אף-כי לא קיבל הכשרה לכך. במלחמת יום-הכיפורים נלחם בשדה-הקטל של החוה הסינית. היה ממקש את השטח תחת אש-תופת. התנדב לכל פעולה מסוכנת, פעל בשקט ובקור-רוח ולא הרחיב את דיבורו על מעשיו. כאשר ביקשו מתנדבים, להצטרף לחברה-קדישא בחיפוש אחר גויות, לבדוק אם לא הוטמנו בהן מלכודות, הלך חגי מרצונו כאל מצוה שחייבים לקיימה. אך עבודה זו עשתה אותו מסוגר יותר ומדוכא. עם-זאת, יצא ממלחמת יום- הכיפורים בלא פגע מבחינה פיסית. הגורל התאכזר לחגי, לאחר תום המלחמה – ביום י"ט באב תשל"ד (7.8.1974), בעת שירות- מילואים פעיל, נפגע בתאונה בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים באדמת רוחמה. השאיר אחריו אישה ושתי בנות, הורים, שני אחים ושתי אחיות. במכתב-תנחומים כתב מפקדו: "רב"ט חגי ז"ל שירת ביחידת-הנדסה קרבית. היה חייל מצטיין ואהוד על הכול. גילה כושר-מנהיגות טבעי ואומץ-לב. במקרים רבים הושיט ידו לעזרה בעת צרה". המשפחה והקיבוץ הוציאו חוברת לזכרו, בעברית ובצרפתית
