fbpx
בן-שמואל, אורי (אב”ש)

בן-שמואל, אורי (אב”ש)


בן רחל ויוסף, נולד ביום ד' בניסן תשי"ג (20.3.1953) בנהריה. אורי התחיל את לימודיו בבית-הספר היסודי "ויצמן" בנהריה. לאחר מכן, הוא עבר להתגורר בקיבוץ שריד, ובו המשיך את לימודיו התיכוניים. כשהתגייס אורי לצה"ל, התנדב לחיל-האוויר ועבר קורס טיס. את קורס הטיס סיים בתקופת מלחמת יום-הכיפורים, והוצב לשרת בטייסת מסוקים. לאחר תקופת שירות כטייס מסוקים, נקרא אורי לשרת כמדריך טיס בבית-הספר לטיסה. הוא ראה את ייעודו כמחנך דורות של פרחי טיס, וחלומו הגדול היה לפקד על טייסת ההדרכה של פרחי הטיס. בשלב מסוים, כשהתברר לו שהוא צעיר מכדי לקבל את הפיקוד על טייסת ההדרכה, פרש אורי מן הצבא והלך להדריך בפנימיית "שטיינברג" לילדים מחוננים בכפר סבא. כשהגיע אורי לפנימייה, לא גילה לחניכים את עברו הצבאי. הוא הסתיר את עובדת היותו טייס, כי רצה שהילדים יתייחסו אליו כפי שהוא, ולא יעריכו אותו בשל היותו טייס. אורי הצטרף לעבוד בפנימייה בהתנדבות, למשך חודש ימים. הוא אף ביקש לממן לעצמו את כלכלתו ואת שכר הדירה לתקופת שהייתו בפנימייה. מנהל הפנימייה, שהתרשם מאוד מאופיו ומכושרו של אורי, דיווח עליו לממונים במלים אלו: "אורי החל את עבודתו בקבוצת השישיות, במקום המדריך טל ארמון שעזב. בעבודתו הוא משקיע מאמצים רבים ושעות עבודה מרובות, והתגלה כמנהיג בעל גישה חינוכית טובה. הנני מרשה לעצמי לציין כי הדבר נדיר, בימים אלה של ציניות ואובדן ערכים, לראות קצין צה"ל המבלה כך את חופשת השחרור שלו מצה"ל". ואמנם, אורי היה ידוע בחיבתו המיוחדת לילדים. הוא טיפל בילדיו של חבר טייס שנפל, וכל ילדי הבסיס היו ידועים כ"ילדיו". בילדותו ניגן אורי בכלי נגינה רבים: בקלרנית, בקסילופון ובחצוצרות. כשהיה אורי בצבא, הכיר ילד מבאר-שבע שרצה מאוד לנגן בחצוצרה, אבל לא היו למשפחתו אמצעים לרכוש חצוצרה. אורי נידב את החצוצרה שלו, ונתן אותה כמתנה לילד. לאחר שלושה חודשים של חופשה, נקרא אורי לחזור לצה"ל וקיבל את הפיקוד על טייסת ההדרכה. על עבודתו המיוחדת, כמדריך של פרחי טיס, מספרים חבריו לטייסת. וכך כותב דוד אורלי, במכתב למשפחתו של אב"ש: "…קיבלתי כנפי טיס לפני שבנכם המנוח נולד. אני עדיין טס ואת שירות המילואים שלי אני עושה בבית-הספר לטיסה, …שם גם הכרתי את אב"ש. שירתתי אצל מפקדים רבים בבית-הספר אך בנכם היה, להערכתי, מפקד ואדם בעל רמה טובה מכל המפקדים שהכרתי. אב"ש היה, קודם כול, מדריך טיס מעולה והבין את הבעיות של החניכים. הוא היה חייל וקצין יוצא מגדר הרגיל, והשפעתו כמפקד הורגשה זמן קצר לאחר בואו לבית-הספר". כשפרצה מלחמת שלום הגליל, הוזעק אורי לטייסת המסוקים שלו. הוא יצא ללבנון למשימות חילוץ נפגעים, ועל כך הוענק לו ציון לשבח ממפקד חיל-האוויר. במכתב תנחומים למשפחה, כתב מפקד היחידה שלו: "כמפקדו בתקופה הקצרה שלפני המלחמה וכחברו לצוות הטייסים בתקופת המלחמה… למדתי להעריך את יכולתו המבצעית הגבוהה, את נכונותו להתנדב למשימות הקשות ולהסתכן כדי לחלץ פצועים מן החזית. אורי נשא בנטל הכבד שהוטל על הטייסת במלחמה קשה זו, ועשה זאת באומץ ובתבונה". ביום כ"ה בסיוון תשמ"ב (16.6.1982), בשעת טיסה מבצעית ליד אגם קרעון, נפל אורי והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנהריה. הוא השאיר אחריו הורים ואח. במכתב התנחומים, ששלח אותו טייס מבוגר להוריו של אורי, הוא כתב: "את שירות המילואים שלי אני עושה בהתנדבות, כי עברתי כבר את גיל 55. הקיץ חשבתי: די לי, הגיע הזמן להפסיק. ואולם בגלל סיבה אחת החלטתי להמשיך עוד שנה והסיבה היא – הבן שלכם, ועכשיו… הוא נפל".

דילוג לתוכן