בן-שלום, מרגלית

בת שרה ודויד, נולדה ביום י"א בתמוז תרפ"ו (23.6.1926) בירושלים. התחנכה על ברכי המסורת היהודית ועם זה קיבלה גם חינוך מתקדם. מרגלית למדה בגימנסיה העברית רחביה בירושלים מכיתה א' ועד כיתה ז'. אחרי הכיתה השביעית עברה לבית-הספר לאחיות "הדסה" וסיימה בו את חוק לימודיה. בנערותה השתייכה לשבט הצופים "מסדה" והיתה חברה בארגון ה"הגנה". אהבה את אמנות הבלט ונגינה בכינור. בספטמבר 1947 קיבלה תעודת אחות מוסמכת והחלה לעבוד בבית-החולים "הדסה" בירושלים. רק שישה חודשים ניתנו לה להוכיח את מסירותה לחולים, אשר העריצוה בגלל טיפולה המסור וחיוכה הלבבי שהיה תמיד מרחף על שפתיה שעה שנכנסה לחדרי-החולים. כשהתחילה מלחמת-העצמאות עבדה בבית-החולים ללא ליאות. ויתרה על ימי חופשה וטיפלה בפצועים ביד נאמנה. ביום ד' בניסן תש"ח (13.4.1948) נספתה בשיירת "הדסה" שעלתה להר-הצופים. הדרך להר הצופים עברה בשכונת שייח'-ג'ראח הערבית ועם פרוץ המלחמה התאפשרה התנועה להר בשיירות שאובטחו על-ידי הצבא הבריטי. בשעות הבוקר של 13.4.1948 יצאה שיירה להר הצופים, לאחר שהבריטים הבטיחו כי הדרך פתוחה ובטוחה. השיירה נתקלה במארב ערבי בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש עזה. חלק מכלי הרכב הצליחו להיחלץ ולחזור, אך שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין ליווי נלכדו במארב. במשך שעות רבות לחמו אנשי השיירה וניסו למנוע התקרבות הערבים לכלי הרכב. אש שנורתה מעמדותינו בעיר ובהר הצופים וכן משוריינים שנשלחו למקום לא הצליחו לסייע לשיירה. כוחות צבא בריטיים שהיו במקום לא התערבו ולא עשו דבר כדי לסייע, למרות הפניות אליהם. בשעות אחה"צ הצליחו הערבים להעלות באש את שני האוטובוסים על נוסעיהם. רק לפנות ערב התערבו הבריטים וחילצו את הניצולים מכלי הרכב הלכודים. הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות בסנהדריה בירושלים.