ביתם של אמירה ורמי. נולדה ביום י' בתשרי תשמ"ט (21.9.1988) בחיפה. אחות לחן ולמאי. נופר בת שנייה במשפחתה, אחות לחן אחיה הבכור הגדול ממנה בשנה ותשעה חודשים, ולמאי, הצעירה ממנה בשמונה שנים. נופר וחן גדלו כתאומים. כשהמשפחה התגוררה בעכו, חלקו השניים חדר במשך עשר שנים. הם חוו חוויות משותפות. מדי ערב, הם נהגו לבחור ספרי קריאה, לשבת לצד אימם שנהגה להקריא להם סיפורים לפני השינה. נופר הייתה קשורה מאוד לאחִיה ולהוריה, ומחוברת בעבותות אהבה לאימה ולאחותה מאי. עבור אחותה הצעירה היוותה נופר דמות לחיקוי ולהערצה אין סופית. הקשר ביניהן היה מיוחד במינו. מאי כינתה את נופר "החצי השני שלי". מרגע לידתה כינו אותה "נסיכה". מילדותה בלטה נופר לא רק ביופי חיצוני, אלא גם פנימי. תלמידה מוכשרת ומצטיינת, חכמה ואחראית. חיוכה כובש, צחוקה מתגלגל. בשנות ילדותה ונעוריה רקדה בלט ועשתה חיל, השתתפה בהופעות מרהיבות ותמיד רקדה בשורה הראשונה. בשלוש שנות לימודיה הראשונות למדה נופר בבית הספר היסודי לאמנויות "התומר" בעכו. אחר כך המשיכה בבית הספר היסודי על שם מנחם בגין בנהריה וסיימה בכיתה ו', מחזור ראשון בבית הספר. עבודת השורשים שהכינה בחטיבת הביניים על סבהּ ניצול השואה, נשלחה ל"יד ושם" בירושלים, לטקס שנערך לציון עבודות מיוחדות ומצטיינות שהגישו תלמידים. בהיותה בחטיבת הביינים התנדבה במתנ"ס הקהילתי בשעות אחר הצהרים, הפעילה ילדים במשחקי שולחן ובפעילויות יצירה, וסייעה בהכנת שיעורי בית. נופר התנדבה גם בבית אבות, ומצאה זמן להשתתף בקבוצת מעודדות במשחקי הכדורסל של קבוצת "עירוני שטראוס – ישקר – נהריה". נופר למדה במגמת גרפיקה בתיכון מקיף עירוני בנהריה בשיתוף רשת "עמל" על שם יצחק רבין. מדי שנה הוענקה לנופר תעודת "תלמידה למופת", והיא סיימה את לימודיה כמצטיינת מגמה. עבור בני משפחתה, הייתה נופר עילוי, נסיכה אמיתית שמילאה את הבית באור, באושר ובהמון אהבה. פניה כפני מלאך, עדינה, אופנתית, אסתטית ובעלת נוכחות שכבשה כל עין. היא הייתה מקור גאווה למשפחתה, למוריה, לחבריה ולכל מכריה. שמה הלך לפניה בעיר כדמות להערצה. חייכנית, נבונה, טובת לב, אדיבה, ענווה, חרוצה ורצינית; מלאת שמחת חיים, חייכנית ובעלת חוש הומור. היא הייתה ערכית ובעלת יושרה ודרך ארץ, רגישה לסביבתה. עם זאת הייתה שאפתנית ודרשה מעצמה שלמות ומצוינות, הציבה לעצמה מטרות והגשימה אותן. כשרונית ולוחמת, מעולם לא ויתרה לעצמה. בכל מקום שדרכה כף רגלה הטביעה נופר חותם, איש לא יכול היה להתעלם מנוכחותה. נופר אהבה להאזין למוזיקה ולפתור תשבצים, היא עסקה באמנות, בעיצוב ובגרפיקה, טיילה בארץ ובעולם, בילתה בחוף הים ואהבה להצטלם. היא עזרה לכולם בשמחה וברוחב לב. ב-11 בפברואר 2007 התגייסה נופר לצה"ל, עברה קורס רכזות כוח אדם ושובצה כמש"קית שלישות ביחידת "עוקץ". לאחר כמה חודשים הומלצה לקורס קציני שלישים גדודיים בבה"ד (בסיס הדרכה) 11. באפריל 2008 סיימה בהצלחה את השלב הזרועי בקורס קצינים מגמת "מעוז", וביוני הוסמכה לקצונה. בסיום קורס הקצינים שובצה נופר כשלישת מפקדת חטיבה 460 בחיל השריון בבסיס "שיזפון", שם ביצעה את תפקידה בהצטיינות. היא חזרה לבית הספר למקצועות משאבי האנוש, ובדצמבר 2009 סיימה קורס שלישים גדודיים. גם בתפקידיה – שלישת מִפקדת חטיבה בגדוד 52 בחטיבת השריון ועוזרת קצין שלישות בחטיבה 401, העריכו מפקדיה את איכויותיה וצפו לה עתיד מזהיר. נופר גילתה חריצות, דבקות במטרה ושאפה לטוב ביותר. בשנה שבה שירתה בגדוד 52, פיקדה בין היתר על מש"קיות הת"ש (תנאי שירות) והחינוך, מאיה, שחר ורעות. הן כתבו לזכרה: "לא הייתה שלישה מסורה לתפקיד כמו נופר. לא פעם התעוררנו למסדר בוקר וראינו אותה יוצאת מהמשרד להתרענן לאחר עוד לילה לבן של עבודה. היא הכירה כל חייל וחייל בשמו ואת סיפור חייו. מעבר לכך, נופר הייתה מפקדת במלוא מובן המילה. היא ידעה לדרוש, להציב סטנדרטים גבוהים של עבודה ושל מתן שירות לחיילים; אך יחד עם זאת היה לה חשוב שהמחלקה תהיה מגובשת, שנצא לימי כיף יחד, שנקיים ישיבה שבועית ובה נעלה דברים שמפריעים לנו ושנפנה אליה בכל בעיה. ואנחנו ידענו שיש לנו למי לפנות…" ביום העצמאות ה-61 הוענקה לה תעודת הצטיינות מאלוף-משנה גיא בר-לב, מפקד חטיבת "בני אור", וכך נכתב בה: "על השקעתך, מסירותך ותרומתך הרבה במילוי תפקידך בחטיבה 460". ביום העצמאות ה-62 קיבלה תעודת הצטיינות "בהערכה על פועלך והישגיך בתפקיד" מתת-אלוף משה אלוש, קצין שלישות ראשי. לאור היכולות הגבוהות והמקצועיות שהפגינה, נבחרה לתפקיד ראש לשכת (רל"ש) קצין השלישות הראשי תת-אלוף אריה דהן כקצינה בקבע. תת-אלוף דהן סיפר על נופר בהלווייתה: "את כל שירותך הצבאי ביצעת בהצטיינות ובתפקידים משמעותיים. נפגשנו לראשונה כשבחרתי בך לרל"שית שלי וגם את התפקיד הזה ביצעת בהצטיינות רבה, במקצועיות וברגישות אנושית ושמחת חיים שהיוו מודל לחיקוי גם לבכירים ממך. עתידך הצבאי היה מובטח ואת התלבטת בין משפחה לקריירה צבאית. זכיתי, נופר, זכיתי להכירך, ליהנות מעשייתך ומנוכחותך, סייעת לי רבות והיית לי עוזרת מעולה ונאמנה, יד ימיני, ומעל לכל היית לי כבת והסתלקותך מהעולם טרם זמנך פערה בליבי פצע כואב ומדמם… אני אוהב אותך, מתגעגע ומצדיע לך". עוד תיאר תת-אלוף דהן: "מהיום שהגעת לתפקיד ראש הלשכה שלי – פעלת ברגישות רבה, במסירות נדירה ובתחושת שליחות, כבוד והערכה הדדית. השקעת את כל כולך בעבודה לצד שמירה על איזון נכון, יחסי אנוש ראויים לציון ונועם הליכות. הקפדת בכל משימותייך מהקטנות לגדולות – השאיפה למצוינות ניכרה בך בכל שעל ושעל, היית שותפה אמיתית, מפקדת לדוגמה ואישיות שאי אפשר היה שלא להתפעל ממנה. … אם יש איזו שהיא נחמה – הרי שהיא מצויה בעובדה שחיית חיים מאושרים וטובים עם משפחה אוהבת ושהספקת לעשות דברים רבים, ובעיקר שגרמת טוב לכל כך הרבה אנשים שאוהבים אותך. … לא אחת בחודש האחרון עולים בי זיכרונות משותפים – שבהם חסרה לי חוות דעתה של נופר אודות החלטות שאני נדרש לקבל, חסרונה מורגש והוא בלתי ניתן למילוי". נופר אהבה את תפקידה, את האנשים שעימם עבדה ואת באי הלשכה. היא תמכה בחייליה והעצימה אותם, נהגה בהם כאם מסורה ונאמנה, שידרה חום, אהבה, חיוך ענק ומקצועיות ותמיד כיבדה את כולם. עמית קרני, פקודהּ, ספד לה: "עוד ביום חמישי היינו בקשר טלפוני אינטנסיבי ואת בשלך שולטת ביד רמה בנעשה בלשכה ונותנת הנחיות כאילו הכול כבשגרה. מזה כשנה וחצי היית לי מפקדת ודמות ומודל לחיקוי, משולב באימא דואגת, מבינה, אכפתית, מפרגנת ומעריכה. ידעת מכל אחד בלשכה להוציא את המיטב, וממני במיוחד. … בזכותך אני אדם מוכשר יותר והשירות הצבאי שלי קיבל משמעות ואתגר … מיום ליום אני מתגעגע יותר ויותר לתכונות שהיו מגולמות באישיותך – תכונות של מפקד אולטימטיבי – נחישות, מנהיגות, אהבת האדם, אכפתיות ואחריות. תכונות אישיות שאינן באות דווקא עם דרגות כאלה ואחרות – אלא תכונות של אדם. … כל אלה הנחלת לי ולשאר אנשי הלשכה. לא קל לאבד מפקד שהוא בראש ובראשונה מנהיג ומכוון. … אני יכול לומר לך שתפקדנו הכי טוב שאפשר, כי אין ברירה, אבל יכולנו לתפקד כך, בזכות הדרך שבה הובלת אותנו, בזכות אותם ערכים שהובילו אותך ושאותם העברת אלינו, חיילי הלשכה. … איבדנו מפקדת ומנהיגה. אני חש גאווה רבה וזכות גדולה שיצא לי להכיר ולהיות במחיצתה של סרן נופר בן שושן". נופר ידעה לשלב בין הנאות החיים לבין הקריירה הצבאית. היא שילבה בין אהבת המשפחה, החברים וחברה לחיים, שי סויסה. את שי, מפקד פלוגה ב"גבעתי", הכירה בעת תרגיל במהלך שירותם הצבאי. לאחר שלוש שנות חברות ותקופה של מגורים משותפים, הציע לה שי נישואים והיא נענתה בחיוב. ב-21 במאי 2013, יצאה נופר ל"יום גיבוש יחידתי רע"נים ורמ"דים בסימן מנהיגות" בפעילויות שולבה גם חתירה בירקון אותה ביצעה נופר. במהלך הלילה חשה ברע, למחרת על אף שהיתה עם חום והקאות, יצאה עם חייליה ליום גיבוש נוסף. בצהרי היום נשלחה לביתה ע"י רופא היחידה. בערב הוחמר מצבה הבריאותי, לאחר פנייה לביקור רופא, נשלחה לביתה. ביום חמישי בבוקר, 23 במאי 2013 הגיעה נופר עם שי לחדר המיון בבית החולים "שיבא" תל השומר. היא אושפזה בטיפול נמרץ לב. בתוך שעות הידרדר מצבה והיא נפטרה מווירוס קטלני שתקף את שריר הלב. סרן נופר בן שושן נפלה בעת מילוי תפקידה ביום ט"ו בסיוון תשע"ג (24.5.2013), בת עשרים וארבע הייתה בנפלה. הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה. הותירה אחריה הורים, אח ואחות. על מצבתה של נופר כתבו בני משפחתה: "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה" (משלי ל"א פסוק כ"ט). "את נצורה בליבנו לעד!" בהלווייתה ספדה לה אימה: "נופר שלנו, את עדיין ניצן פורח, יפה ונוצץ וברגע אחד הכול התנפץ… קטף אותך מאיתנו כל כך מהר, בעודך בשיא יופייך, פריחתך ועתידך ואין ביכולתנו לעכל. נופרי שלי, כל מי שמכיר אותך, מתאהב בך מיד. … יש בך סגולות שאין לכולם… עבורנו את עילוי, גאוות הכלל… מידותיך כה רבות, את תמיד היית ותהיי עבורנו מקור גאווה ונחת. השגת תמיד כל מה שרצית בזכות מי שאת ומה שאת". בשלושים למותה סיפרה אימה אמירה: "ילדה שלי, מרגע שיצאת לאוויר העולם, מדי בוקר הערתי אותך עם השיר 'הילדה הכי יפה בגן' … החיבור בין שתינו היה מיוחד, כשתי וערב. רקמנו מערכת קשרים נדירה שלא כל יום זוכה לה אם ובת. … אני רגילה כל בוקר לשוחח איתך, לשאול לשלומך, לדעת שהגעת בשלום למשרד ולאחל לך יום נעים ומוצלח. מדי לילה לקבל ממך הודעה 'לילה טוב אמא יקרה, אוהבת אותך' ואני מקפידה לענות לך 'לילה טוב ילדה שלי, מתגעגעת המון. אוהבת, אמא'. … תמיד היית גאה בי ואמרת 'אמא שלי חכמה, חזקה וגם יפה ובלעדייך אנחנו לא שווים שום דבר'. … סבא אומר: 'איבדנו את האוצר של המשפחה'. נפלה בחלקנו הזכות כהורים לגדל אותך, להעניק לך אהבה, לראות איך כבשת את החיים בהנאה". "אתגעגע לביקורים שלך יחד עם שי בימי שישי," אמר חן אחיה, "לארוחות יחדיו, לחוש ההומור שלך ולהיותך אחות אמיתית והחברה הכי טובה שלי. את הצחוק הגדול שלך בחיים אני לא אשכח … תמיד היית שם לצידי, מאז ומתמיד תמכנו אחד בשנייה גם ברגעים הטובים וגם ברגעים הכי קשים, אני רוצה שתדעי שלעצותייך אני אתגעגע כל חיי". חן סיפר על אחות נערצת, חזקה מאוד, פייטרית. "גם ברגעייך האחרונים נלחמת כמו גיבורה אמיתית. … אני יודע כמה הייתה חשובה לך ההצלחה שלי וההצלחה של מאי אחותך היקרה בבגרויות וכמה רצית ללוות אותה בעת גיוסה לצבא. … מדי יום כשאני פוקח את עיניי אני מקשיב לשיר שאהבת לשמוע בכל בוקר בדרכך למשרד ('עכשיו קרוב' של עידן רייכל) וכך אני מרגיש אותך קרובה לליבי". אחותה מאי נפרדה ממנה באומרה: "לאור של חיי … תודה על כל מה שהענקת לי, לימדת אותי ונתת לי כל הזמן. זכיתי לגדול לצד אדם משכיל, חכם, אוהב, יפה תואר, בוגר ודמות לחיקוי. … לימדת אותי לרקוד, להתלבש, להשכיל וזכיתי להתבגר לצידך. … תמיד היית בשבילי עמוד להישען ותמכת בי כל חיי". שי בחר לקרוא מעל קברה של אהובתו את השיר "ממעמקים" של עידן רייכל, השיר שלצליליו תכננו לפסוע אל חופתם: "נוף שלי, אהבה שלי, ארוסתי. אני לא מעכל שאני כותב שורות אלה. … תודה על זה שנתת לי להיות חלק מהחיים שלך בשנים האחרונות, ליהנות ממך, לתכנן איתך את העתיד, שכנראה כבר לא יגיע. לעולם לא אשכח את רוך שפתייך, צחוקך, חיוכך, את האנרגיות הטובות והחיוביות שעטפו אותך … אוהב אותך עד עמקי נשמתי". בשלושים למותה ספד לה שי: "החיים הם לא אותם חיים … אני מסתכל על התמונות שלנו שמלאות אושר, קורא את המכתבים והפתקים שיש בהם כל כך הרבה אהבה, נכנס לבית הקטן שלנו, שכולו את, הבית השמח שלנו! … לאן נעלם הדבר הכי טוב ויקר שיש לי בחיים. … נוף שלי, דיברנו כל כך הרבה על העתיד המשותף שרצינו לבנות, על ההכנות לחתונה ועל המפגש של המשפחות. הם נפגשו נוף, נפגשו ואת לא היית, זה קורע את הלב לרסיסים … החיוך שלך, צחוקך המתגלגל, דמותך מלאת השמחה, שיערך הרך והנעים, עינייך העמוקות, עורך הקטיפתי, ידייך המלטפות והנעימות, האור והשמחה שאת מכניסה לכל מקום חרוטים אצלי בראש ובלב ויישארו איתי לנצח, את חלק ממני, חצי ממני, וכך יהיה כל החיים. אני אוהב אותך נופר, אהבת אמת, אהבה שיש רק בסרטים. זכינו ליהנות יחד, לצחוק יחד, לשמוח יחד ולחלום יחד שלוש שנים. שלוש השנים הכי מאושרות שהיו לי בחיים". בתעודת הוקרה וכבוד שנמסרה למשפחתה, כתבה אלוף אורנה ברביבאי, ראש אגף כוח האדם: "סרן נופר בן שושן התנדבה לשירות הקבע בצה"ל. נופר ראתה את שירותה כשליחות ונשאה בה במסירות. נכונה ומסורה תמיד, הקדישה עצמה להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניה. תרומת חייה הייתה גדולה. שליחות חייה נקטעה עם מותה. צה"ל ינצור זכרה". במלאות שנה למותה קיימו משפחתה ושי מסע לזכרה. המסע כלל שלושה מִקצים –אופניים, ריצה והליכה – והסתיים בטקס שנערך באמפי בטיילת נהרייה. אימה אמרה: "… קהל יקר, קחו היום את דמותה ואישיותה של נופר, ותשכילו לפסוע לאור מורשתה המהווה מקור גאווה. טוהר מידותיה, אהבתה, מסירותה, דרכה, שמחת החיים שאפיינה אותה, וצניעותה יאירו את דרכיכם…"
