יצחק, בן קדן ושלמה, נולד ביום כ"ג באלול תרצ"ו (9.9.1936) באיזמיר שבתורכיה ועלה ארצה במסגרת "עלית הנוער" בשנת 1950. הוא החל ללמוד בעיר מולדתו בבית-הספר "אליאנס", ובארץ למד בקיבוץ טירת-צבי. כשעלו הוריו לארץ עזב את המשק, התיישב עמם בירושלים, עבד בנגרייה בשעות היום ובשעות הערב למד בבית-הספר "דעת". יצחק היה אדם נעים-הליכות, בעל כושר התמדה, חריצות ויכולת ביצוע מעולים; איש מצפון ואמת וידיד נאמן לרעיו. הכל כיבדוהו על שום אישיותו המלבבת, מוסריותו ושיעור-קומתו הרוחני. כל תפקיד שהוטל עליו, עשה בהתלהבות וביסודיות וזכה לשבחים רבים בשנות שירותו רבות הפעלים. הוא אהב מאוד לצלם והיה חובב טיולים וסיורים; ואמנם הרבה לתור ברחבי הארץ והכיר את אתריה השונים. יצחק גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1954 והוצב לחטיבת "גבעתי". לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס מ"כים חי"ר, בקורס קציני חי"ר ובקורס צניחה. לאחר שהוצב לחיל-השריון השתלם בצרפת, בקורס מפקדי פלוגות שריון ומונה מפקדו של קורס מתקדם לקציני חיל השריון. הוא היה קצין מצטיין, שמילא את תפקידיו במסירות ובאחריות. כשהיה מג"ד אמר עליו מפקדו שהוא אחד הקצינים הטובים שהכיר וכי יחידתו המצטיינת, השפיעה השפעה חיובית ביותר על יתר גדודי החטיבה. באחת מחוות הדעת עליו כתבו מפקדיו: "יצחק הוא קצין נבון, יסודי ויעיל, חרוץ, תכליתי ותוסס, נמרץ ובעל יזמה; עצמאי, בעל ידע מקצועי רב; יש לו כושר הדרכה, הישגיו מצוינים ונשקף לו עתיד מזהיר. הוא הגון, ממושמע ומסודר. יש לו קסם-אישי רב, מצטיין בנאמנותו, הן כלפי מעלה והן כלפי מטה, דואג מאוד לאנשיו, והופעתו נאה ומכובדת". בימי שירותו הצבאי השלים לימודים אקדמיים באוניברסיטת תל-אביב. כל ימי חייו היה יצחק בן משפחה מסור וטוב. משנשא לאישה את אסתר בשנת 1958, היה לה בעל אוהב ונאמן ואב נפלא לבנו מתן. יצחק לחם במלחמת קדש, במלחמת ששת-הימים ובפעולות גמול שונות. את מלחמת ששת-הימים החל כסגן מפקד גדוד וביום השני למלחמה, לאחר שנפצע מפקדו, נתמנה למפקד הגדוד. כפעם בפעם כתב בירחוני צה"ל מאמרים שדנו במקומו של הטנק במלחמה המודרנית. על פעילותו הקרבית הענפה הוענקו לו "אות סיני", "אות מלחמת ששת-הימים" ו"אות השירות המבצעי". שש-עשרה שנה נמנה עם המשרתים בצבא הקבע, וכשלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים נתמנה מפקד חטיבת "ברק". כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, הייתה חטיבתו מופקדת על קו החזית ברמת-הגולן, ונפל עליה נטל בלימת כוחות האויב, שהסתערו עליה בחמת זעם. על עוז לחימתה באותם ימים זכתה לכינוי "חטיבת הגבורה". ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), תוך כדי פיקוד על חטיבתו בקרב, נפגע יצחק ונהרג באש האויב. על גילוי גבורה במילוי תפקידו בקרב, תוך חירוף נפש, העניק לו צה"ל את "עיטור העוז". וזה תיאור המעשה כמפורט בנוסח העיטור: "עם פרוץ הקרבות שירת אלוף-משנה יצחק בן-שהם ז"ל כמפקד חטיבת שריון ברמת-הגולן. ב7- באוקטובר 1973, בציר הנפט, נלחם לבלימת הלחץ הכבד שהופעל לעבר 'נפח'. למרות שהחטיבה התדלדלה והכוחות שנשארו היו עייפים ומוכים – לחם עד כלות נשמתו, תוך הפגנת עקשנות, אומץ-לב וכושר מנהיגות למופת, ובכך תרם תרומה מכרעת ליכולת הבלימה באותה גזרה. בקרבות אותו היום נהרג". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן, אם, אח ושתי אחיות. בדברי הספד אמר עליו האלוף משה פלד: "כאשר אני מדבר עליך, יצחק, ועל חבריך לקרב ולגורל, רואה אני שורה ארוכה מאוד של לוחמים אגדתיים, דמויות מופלאות, שהפכונו לעם ומקנות לנו מולדת;" בעיתון "במחנה" פורסמה רשימה "האתגר הגורלי" שמה, ובה סיפורה של חטיבתו – "עוצבת הגבורה, שבגופות לוחמיה עצרה את שטף נחשולי הטנקים של הסורים והייתה לפרק-מופת בהיסטוריה של המלחמה על קיומנו".
