בת פאני ומשה. נולדה ביום ה' באב תשמ"ב (25.7.1982) בנתניה, בה גדלה והתחנכה. מיכל החלה את לימודיה בבית הספר היסודי "בארי" שם אובחנה כתלמידה מחוננת. כבר אז בלטה בכשרונותיה הרבים ובנוסף ללימודים הצטיינה בספורט, בריקוד, בציור ובפיסול. ארבעה שנים רקדה בלט קלסי, השתתפה בחוגי התעמלות קרקע והתעמלות אמנותית ואף תרמה רבות לחברת הילדים בבית הספר – נטלה חלק בכתיבת הדף השבועי בעיתון בית הספר, סייעה באיורים ובהכנת כרזות. המחנכת בכיתות ד'-ו' נזכרת: "מיכל זכורה לי כילדה חייכנית ובעלת חוש הומור שנון. מוכשרת באופן יוצא דופן, ועם זאת – צנועה. מאוד ישרה, בעלת היגיון בריא וחוש צדק מפותח. מציירת נפלא כבדרך אגב, ואינדיווידואליסטית בעבודתה. תלמידה כזו, שכל מורה מאחלת לעצמה. לומדת עצמאית, בעלת תפיסה מהירה ולא עושה עניין מכלום". השנים חלפו, ומיכל הפכה מילדה חיננית לנערה יפה, המקרינה תבונה וחיוניות והמפיצה אור ושמחה בכל מפגש חברתי. את לימודיה התיכוניים עשתה בבית הספר התיכון "שרת" בנתניה שם למדה באופן מוגבר מתמטיקה, פיזיקה וכימיה במסגרת המגמה הריאלית, וסיימה את בחינות הבגרות בהצטיינות. בד בבד המשיכה לטפח את כישוריה האמנותיים והספורטיביים, התמקדה בפיסול ובציור ואת התעמלות הקרקע החליפה בשחייה. מספרת המחנכת בכיתות ט'-י"ב: "זו הייתה אהבה, שראשיתה באיום סמוי, והמשכה בהערכה גדולה. … הכרתי נערה יפה, חייכנית וביישנית, מעורבת מאוד בחיי החברה בכיתה. … ילדה חכמה, מבריקה, שאינה הולכת רכיל ומעל הכול בלט החום האנושי, הפשטות וההיגיון בכל מעשה ובכל אמירה. מיכל לא היססה להציג את חוסר ההיגיון בדברי תלמיד זה או אחר, ולא נמנעה מלהשקיע זמן, מחשבה וכוונה טובה בפעילות במועצת התלמידים לטובת כל הכיתה. מיכל עם חברותיה לכיתה כפרח בתוך זר, כשבין לבין מתפרץ צחוק עליז ומתגלגל. … התכונות הנלבבות, היושר, העזרה לאחר מתוך שוויון – ולא מתוך התנשאות – וההיעזרות באחר מתוך אהבה וקבלה". מיכל אהבה את הבריות אך גם אהבה מאוד בעלי חיים, ואת הטבע בכלל. נהנתה מטיולים משפחתיים בכל רחבי הארץ וגם בחוץ לארץ, ספגה נופים ותרבויות אחרות והמשיכה להתפתח. היא הפגינה עצמאות מחשבתית שאפשרה לה לעמוד על דעותיה, להביע אותן בכנות ובאומץ ולא לחשוש "לשחות נגד הזרם". עם זאת, שמרה על צניעות ולא "נפנפה" ביכולותיה המוכחות. היא הרבתה לבלות עם חברותיה שאהבו את צדדיה הציניים והמצחיקים כאחד וידעו שאפשר לסמוך עליה. בהיותה קשובה ורגישה, בעלת יכולת הזדהות והבנה עם הזולת, לעולם לא עמדה מהצד אלא הייתה מייעצת, תומכת ועוזרת. חברותיה מעידות כי תמיד ידעה להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון ולשלוף "משפטים שנונים". מספרת אחת מהן: "למיכל היה את הייחוד הזה של להפוך דברים שנראים מסובכים לפשוטים ביותר. … הדברים שנעשו בידיה תמיד היו המקוריים והייחודיים ביותר. … הסבלנות שהייתה לה להקשיב לחברה, הסבלנות שהייתה לה לשבת שעות להסביר לך דברים שאת לא מבינה ולהסביר שוב ושוב עד שתביני… … היכולת המדהימה שלה להכניס דברים לפרופורציה מתאימה, לקיחת החיים בקלילות. כל כך הרבה תכונות מיוחדות באדם יחיד, כל כך מיוחד, ועם זאת כל כך פשוט". מיכל התגייסה לצה"ל במחצית חודש מרץ 2001 ושובצה לחיל האוויר. לאחר טירונות חילית עברה קורס מכונאיות של מסוק הקרב "קוברה" ("צפע"). את הקורס סיימה כחיילת מצטיינת, אותרה לשמש כמדריכה ונשלחה לקורס מפקדים. את כל שירותה הצבאי עשתה במכללה הטכנולוגית של חיל האוויר (בית הספר הטכני) בחיפה שם הובילה פרויקט לשינוי ההדרכה במסוקי הקוברה. היא ציפתה לקורס הראשון שבו תכשיר ותטפח את החיילים הצעירים המצטרפים לחיל האוויר, אך התכניות נקטעו בעודן באיבן. מיכל הגיעה לבסיס חיל האוויר "פלמחים" במסגרת הכשרתה כטכנאית מסוקים בכירה ובמקום זה קיפחה את חייה בתאונת אימונים מחרידה. ביום י"ג בניסן תשס"ב (26.3.2002) נפלה בעת מילוי תפקידה במהלך הוצאתו לטיסה של מסוק הקוברה. היא ספגה פגיעה קטלנית בראשה מהרוטור (להב) האחורי של המסוק ונהרגה במקום. בת 19 וחצי הייתה בנפלה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה. הותירה אחריה הורים ושלושה אחים בוגרים – זהר, שי ואריאל. לאחר מותה הועלתה לדרגת סמל. במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "מיכל ניחנה ביכולות אישיות גבוהות והפגינה מסירות רבה לתפקידה כמדריכת חיילים בקורס מכונאי מסוק "הצפע". מיכל הייתה שותפה פעילה בחידוש מבנה המחלקה ושיפור אמצעי ההדרכה בקורס. בזכות החיוך שתמיד היה נסוך על פניה והודות ליכולתה להשתלב בחברת האנשים סביבה, הייתה אהודה על חברותיה ועל מפקדיה גם יחד. מיכל ידעה לעמוד על דעתה ולהביע אותה בבירור ובחדות. … אנו, חיילי בית הספר למקצועות הטכניים ומפקדיו, כואבים אתכם את מותה בטרם עת של מיכל". חברים ואוהבים האירו את דמותה המיוחדת של מיכל: "חיכיתי די הרבה זמן לכתיבת שורות קצרות אלו. חיכיתי עד ליום בו הייתה צריכה להשתחרר. חיכיתי עד לרגע בו אהיה חייב. חייב להפוך את הרגש למילים. להפוך את הזיכרון לשורות של שחור על לבן שמדברות על ילדה צבעונית. ילדה של הליכה צבעונית, דיבור צבעוני וראש צבעוני. כמה קשה – להיכנס יום-יום לאותו המקום שצועק מיכל, מהקירות הצבועים מיכל, מהתא שנשאר ריק. הרגשת הבזבוז והכלום. הקיצוניות בין יש ואין. ההכרה שהיא לא תיכנס בדלת ותצעק "שלום". להביט בעיניה של אימא ולתת הסברים של למה ואיך. אני שמח – שהקשר בינינו לא היה קשר מפקד-פקוד. שהכרתי אותה. שתמכתי ונתמכתי. שנגעתי בחייה. שראיתי אותה צוחקת ובוכה. אנחנו תמיד נהיה אלה שהיא השאירה מאחור". חברתה הטובה רינת כתבה לזכרה: "… האדם הכי חי – מת. עברנו ביחד כמעט את הכול, איך אפשר עכשיו להמשיך בלעדייך? … את היית הכי טובה, פשוט טובה יותר בהכול … מתגעגעת אלייך, אל חברת הילדות שלי, נשמתי התאומה, היועצת הכי טובה שאי פעם הייתה לי ואי פעם תהיה. השפעת על החיים שלי כל כך. השפעת על האמונות שלי, על צורת המחשבה שלי, על הדרך שבה אני רואה את החיים האלה. … מיכל, הצלת אותי כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה מובנים, ולי לא היה שום דבר שיכול להציל אותך…". מייסי, חברת ילדות, כתבה: "היינו מין חבורה כזו, של שש בנות, ונותרנו שש. חמש על הקרקע ואת, שנמצאת פה, ממש מעלינו, במקומך הטבעי – גבוה מעל כולם. … אני מתגעגעת. מתגעגעת לאנרגטיות, לישירות, לציניות, לשמחה, לתכונות שכל כך אפיינו אותך. אני מתגעגעת לתשובות הגאוניות ששלפת בן רגע, כשהבחנת בסימן שאלה ולו הקטן ביותר לגבי דבר מה… … תקוותי היחידה היא שאת נמצאת בעולם טוב יותר, עולם בו צחוקך ממשיך להתגלגל. מיכל, זכרך וחסרונך ילוו אותי לעד". שלוש שנים לאחר מותה כתבו החברות: "הזמן לא מרפא, הזמן לא משכיח, הזמן תפקידו רק לעבור. … ומה שהחזיק אותנו ביחד, למרות המרחק הגדול, היית את. … ברגעים הקשים, כשהיינו לבד, כל אחת עם עצמה, הופעת את, מיכל, ושוב החיוך הגדול והאמיתי הזה שלך עלה… ושוב עודדת וחיזקת והיווית דוגמה, עם האופטימיות והחוכמה הפשוטה שלך… מיכל, בחייך וגם במותך שינית אותנו באמונות, במחשבות, בתפיסת החיים. תמיד תמיד תלכי אתנו, לעולם לא נשכח".
