בן תהילה וישעיהו. נולד ביום ט' בטבת תש"ם (29.12.1979) בבני ברק, אח צעיר לחנה, לאמיר ולתמי. החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'סגולה' בבני ברק, וכיוון שהחל כיתה א' בגיל צעיר היה הצעיר ביותר בכיתתו לאורך כל שנות לימודיו. אלי המשיך לישיבה התיכונית 'קרית הרצוג' בבני ברק. ראש הישיבה, הרב משה צבי וקסלר, סיפר: "אלי היה דמות של בחור עצמאי עם חשיבה עצמאית, עם יכולת עמידה. כשהוא נכנס לבית המדרש, כשהוא נכנס למשרד, כשהוא נכנס לכל מקום – שידר מנהיגות, עצמאות, בן מלכים. בבן כזה כל אבא מברך את בנו, ובבנים כאלה עם ישראל מתברך… זה היה אלי. יכולת רוחנית עצומה עם חשיבה לעומק, ומצד שני, יכולת מעשית." אלי היה נער מלא חן, פעיל ותוסס, תמיד מוקף בחברים ועיסוקים. היה חניך ובהמשך מדריך בתנועת הנוער 'עזרא', ואחר-כך מדריך בתנועת 'בני עקיבא'. בתנועה הוא השקיע המון אהבה ועשייה. חניכיו אהבו אותו, ונהנו מהפעילות איתו בטיולים, במחנות ובשבתות ארגון, כאשר הקנה להם ערכים ציוניים ודתיים, וחינך אותם לאהבת המולדת ולחשיבות הנתינה. אחד הדברים שמאוד איפיינו את אלי היה הרצון החזק שלו, מגיל צעיר מאוד, לממן באופן עצמאי את הוצאותיו. לשם כך חיפש עבודות לשעות הפנאי, וכבר כילד שפע רעיונות ויוזמות 'מסחריות' – הוא מכר כלי כתיבה לילדים, או אירגן הופעת קסמים. בהמשך עבד במגוון עבודות, היה שליח בחנות פרחים, עסק בניקוי בית-הכנסת ועוד, עד שהגיע לעיסוק המפורסם שלו – ארגון שוק ארבעת המינים לקראת סוכות. בעבודה זו החל כשכיר והתפתח להיות מעסיק, ובזכות רווחיו מעיסוק זה מימן לעצמו טיול לחו"ל בן למעלה מחודש טרם גיוסו לצבא. בתום לימודיו בישיבה התיכונית החליט אלי שהוא רוצה לשרת שירות צבאי מלא ולא דרך ישיבת הסדר. כדי להגיע מוכן לצבא למד שנה במכינה הקדם-צבאית 'מגן שאול' בנוקדים, משם המשיך מספר חודשים ב'מכון מאיר' כדי להתחזק מבחינה רוחנית, ובתום הלימודים התגייס לצה"ל. בחודש מרס 1999 התגייס אלי לצה"ל, לחטיבת 'גולני'. שירת כלוחם וכמפקד כיתה, בעיקר באזור חברון, ובסוף שנת 2000 החל קורס קצינים. סיפר מפקדו, אל"ם עמוס: "אלי הספיק לעבור מחצית מקורס הקצינים. בתקופה זו התבלט כאדם ערכי, אשר היה בעל נקודת מבט ביקורתית ומפוכחת, המאפיינת רק אותו. אלי היה יצירתי ובעל מחשבה ייחודית, שהקנתה לו את היכולת להעביר ביקורת בונה ולהציע חלופות. תפקיד מפקד מחלקת טירונים בחטיבת 'גולני' היה יעד אליו ביקש להגיע, מתוך שאיפה כנה לחנך ולעצב דור של לוחמים." ביום י"ד בכסלו תשס"א (11.12.2000) נפטר אלי, לאחר שהתמוטט בעת אימון ברמת הגולן. בן עשרים-ואחת היה בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סג"ם. אלי הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי סגולה בפתח תקווה. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. הרמטכ"ל, רא"ל שאול מופז, כתב למשפחה: "אלי היה חייל למופת, אשר רמתו האישית הגבוהה, המשמעת העצמית והביטחון שהקרין, הפכוהו לעמוד התווך בקרב סובביו. הוא הפגין מוטיבציה גבוהה, אשר התבטאה בנכונותו להתנדב ראשון לכל משימה. לכל אלה נוספו חוש הומור מפותח וחיוך תמידי, אשר הפכוהו לאהוד ואהוב על מפקדיו וחבריו כאחד." ביום השלושים למותו נערכה אזכרה בישיבה התיכונית 'קרית הרצוג' בבני ברק, שבה למד. באזכרה סיפרו בני המשפחה המורחבת, מורים, חברים ללימודים וחברים לשירות הצבאי על אלי שהכירו. דודו של אלי, הרב שלמה דיכובסקי, סיפר על שישה עקרונות שהנחו את אלי בחיים, ובפרט בצבא: "עיקרון ראשון – הקפדה על קיום המצוות, בפרט בהיותו בין חברים חילונים בצבא. עיקרון שני – 'הכל בראש'. על כל מגבלה פיזית ניתן להתגבר בכוח הרצון. עיקרון שלישי – להבין כל דבר משורשו, לא לבצע פקודות באופן מיכני מבלי להבינן. עיקרון רביעי – עזרה לזולת. אלי היה כתובת טבעית לפניות לעזרה וסיוע ממשפחה, מרבנים, מחברים, מחניכים בתנועה, מפקודים וממפקדים. עיקרון חמישי – חברות אמת. אלי נטל על עצמו את העשייה למען הזולת בכלל, והחברים בפרט. עיקרון שישי – מנהיגות. בכל מפגש ואירוע אלי היה האיש, אליו נישאו העיניים, ממנו ציפו למנהיגות והוא אכן לא איכזב." נועם, חברו של אלי לקורס הקצינים, סיפר: "החברותיות הבלתי מוגבלת והפתיחות, שהיו מתכונותיך הבולטות, קירבו אותנו במהירות. אהבתי את ההומור הציני-חריף שהיה לך, ואת העובדה שמעולם לא עשית חשבון של רווח והפסד לפני שאמרת את אשר על לבך. יושר וכנות הם כידוע מצרכים חסרים במקומותינו, והמפגש עם אדם שכמותך, גם אם היה קצר, היה זכות גדולה." שלום, שלמד עם אלי במכינה בנוקדים, נזכר ביום בואו למכינה: "באותו יום אלי השאיר רושם אדיר. אדם צנוע, אדם שאפשר להגיד עליו שאין לו אויבים, מנהיג, איש גדול בערכים. בכל מקום שיש התארגנות של אנשים תמצא אותו במרכז, ותמיד היה מעניין לדבר איתו." בשיר לזיכרו, כתבה אמו של אלי: "עולם שנתנפץ לרסיסים/ חיים צעירים שנגדעו, חשכה שפרצה לחיינו/ עלם חמודות, בן יקר ואהוב/ שעזב אותנו לאנחות, געגועים, בכי, זכרונות./.. ושוב בכי וזכרונות./.. חיוך שנעלם, צחוק שכבר לא מתגלגל/ "איכה", "איכה/?" שכול, כאב ואובדן…" תמי, אחותו של אלי, סיפרה על ידידות הנפש שלה עם אחיה, ועד כמה היתה גאה בו. "ה' נתן וה' גם לקח," כתבה תמי, "אבל חסד עשה איתנו הקב"ה: הוא השאיר לנו את היכולת לזכור. והזיכרונות הם רבים. והזיכרונות הם יפים, וטובים ומצחיקים. והזיכרונות כל כך אמיתיים וקרובים. הזיכרונות הם הירושה שלנו לעולמים."
