בן עמרם, חנן

בן הזקונים של מרים ואהרון. נולד ביום ד' בניסן תש"ן (30.3.1990) במגדל העמק. אח לטל וניר. שמו ניתן לו על שם סבו חנניה אסולין ז"ל בן מרים – כשם אמו, מרים למשפחת בן עמרם. חנן היה תינוק שמנמן וחמוד שהדהים את כל סובביו ביופיו ובמתיקותו. בגיל חצי שנה החל לבקר במעון "ויצו" שבעיר מגוריו, מגדל העמק, והמשיך לגני "יסמין" ו"תומר" שבשכונת נוף העמק. את לימודיו בבית הספר היסודי "עליזה בגין" סיים בהצלחה רבה, וכבר אז גילה כישורים תאטרליים והפגין יכולות יוצאות דופן בתחומי השירה והריקוד. במסיבת הסיום של כיתה ו' שבה חנן את ליבם של כל האורחים והמוזמנים בתפקיד שמילא על הבמה, ורבים ניבאו כי יגיע רחוק. לחנן הייתה נוכחות סוחפת וחינניות תוססת, אך המאפיין העיקרי של אישיותו היה לבו הטוב, הרחום והחנון. חנן לא יכול היה לשאת עוול ואי צדק, וכשנתקל בהתנהגות פוגעת היה נחלץ מיד לעזרתם של החלשים ומגן עליהם. באחת השנים ויתר חנן על תעודת ההצטיינות שעמד לקבל וביקש להעניקה לילדה אחרת שסבלה מתדמית עצמית נמוכה, ואף שכנע אותה להשתתף במסיבת הסיום יחד עם כולם. חנן צמח והיה לנער יפה תואר, רזה וגבוה מאוד, על שפתיו חיוך נצחי וצחוקו מיוחד וכובש. פעם החל לכתוב שיר על עצמו, על פי מנגינת השיר "דרך ארוכה" של גלי עטרי: "רגל ארוכה / ואני ארוך / ממש כמו שרוך / ארוך כמו פסטה מבושלת, / יש לי רגל עצומהההה…" את לימודי החטיבה והתיכון עשה חנן בבית הספר "אורט רוגוזין". בזכות חוכמת החיים וכושר המנהיגות שניחן בהם, ובשל התנהגותו הבוגרת והאחראית, הוחלט לשלבו בכיתת "אומ"ץ", כיתה שלומדים בה תלמידים מתקשים. חנן נרתם לאתגר, ושימש יד ימינה של המורה. הוא סייע, עזר ודאג לכל תלמיד ותלמידה, וכפי שמעידה שושי אלגרבלי, המחנכת, היה זה חנן שהוביל להצלחת הכיתה כולה. בתקופת בחינות הבגרות ליווה חנן ארבעה תלמידים ועזר להם לצלוח את הבחינות. בהזדמנויות רבות ייצג את השכבה, והתלווה לצוות החינוכי לביקורים רשמיים שנערכו בבית הספר. חנן גדל והתחנך על ערכי אהבת האדם ואהבת המולדת, והיה עצמאי ובוגר מכפי גילו. בן מסור היה להוריו, אח אוהב ונאמן, עמוד התווך של המשפחה, והגורם המלכד. בעבור אמו היה קרן האור, אחיו ניר נעזר בו רבות בזכות הידע והחוכמה שלו בכל תחום, ועם טל, אחיו הגדול, היה לו קשר מיוחד; טל התגורר בארצות הברית במשך שלוש שנים, ועל אף שהשניים שוחחו הרבה בטלפון, לא עמד טל בגעגועים וחודשיים לפני נפילתו של חנן, שב הביתה. חנן הרבה לטייל ברחבי הארץ, וגם הספיק לטעום לא מעט מהנופים ומהאווירה של ארצות אחרות. בהיותו בן שש ביקר בשוודיה, אצל דודו רפי; בגיל בר המצווה בחר לנסוע לבדו במשלחת נוער של הסוכנות היהודית לדטרויט, מישיגן, ארצות הברית, ומדריכיו מעידים כי ייצג נאמנה את מדינתו ותרם תרומה גדולה למשלחת. בהיותו בן חמש-עשרה, נסע חנן עם ההורים ללוס אנג'לס, שם גרה דודתו יפית. אך את הרושם העז ביותר הותירה בו הנסיעה לפולין, כשהיה בן שבע-עשרה, לשם יצא במסגרת לימודיו. הסיור במחנות ההשמדה בפולין העמיק בחנן את תחושת השייכות לעמו ולארצו ואת הרצון לתרום למדינה. לפני הגיוס עבד חנן ברשת האופנה "קסטרו" שבעפולה. מטבעו היה בעל חוש אסתטי, גילה התמצאות בנושאי אופנה ועיצוב, ונהג להלביש את חבריו וחברותיו. כשסיים לעבוד בחנות, כתב לעמיתיו: "לצוות הכי מדהים בעולם, תודה רבה על כל הטוב שהענקתם לי במהלך החודשיים שעבדתי כאן. אתם אנשים מקסימים ואני שמח שפגשתי אתכם. זוהי פרידה זמנית. מקווה לחזור מהר… באהבה, חנן." משיכתו של חנן לבמה, לעולם התאטרון והבידור, לא שככה עם התבגרותו. חנן היה מסמר הערב בכל המסיבות, רקד ושר, וסחף את כולם אחריו. הזמרת האהובה עליו הייתה ריטה, והוא אף זכה להצטלם איתה. לחנן היה קול מדהים ומלא עוצמה, ובשנת 2006 הגיע לאודישנים של תכנית "כוכב נולד". מפאת גילו הצעיר לא צורף לנבחרת, אך למרות אכזבתו האמין כי יוכל להגשים את רצונו להופיע, ואף דיבר על רצונו ללמוד, לאחר הצבא, בבית הספר למשחק "בית צבי". עתידו של חנן היה מונח לפניו; בכרטיס מיוחד שהוכן במיוחד בשבילו נכתב: "חנן – נולד להיות נסיך או מלך, אלגנטי ובעל טעם מצוין. במשך חייו יתבסס כספית ויגיע לביטחון כלכלי. הוא אדם מצליח." חנן היה טיפוס חברותי, חם ואוהב, ומוקף בחברים רבים. חבריו מספרים על נדיבותו, על נכונותו לעזור בכל עת, ועל יכולתו להקשיב ולתת עצה טובה. גם כשיצא לבלות הייתה התנהגותו מתורבתת ואחראית; חנן לעולם לא הסכים לעלות לרכב עם נהג ששתה, ותמיד דאג שיהיה נהג תורן. את לימודיו סיים חנן בהצטיינות. במסיבת הסיום גנב את ההצגה בדואט בלתי נשכח לשירה של ריטה "עטוף ברחמים" ששר עם תלמידה נוספת, ובביצוע מרהיב של שירי להקות צבאיות. חלק גדול מהצלחת הערב נזקף לזכותו ולתרומתו להפקה המושקעת, והקהל הנלהב הריע לו ממושכות. חנן התגייס לצה"ל ב-2.12.2008 ושובץ לחיל הלוגיסטיקה. הוא החל טירונות בבסיס ניצנים, וגם שם זכו חבריו להתבשם מכישוריו בתחום ההווי והבידור. היו אלה ימים מתוחים, והתקפות הטילים על יישובי הדרום הגיעו לשיאן. עוד בטרם סיים את הטירונות מצא עצמו חנן בעיצומה של מבצע "עופרת יצוקה" שנערך ברצועת עזה, ונשלח לסייע לתושבי העיר שדרות. חנן שהיה קשור מאוד למשפחתו התעקש לשרת קרוב לבית. בתום הטירונות, כשנשלח לקורס בבית הספר ללוגיסטיקה שבמחנה צריפין, חזר הביתה מדי יום ולמחרת השכים קום וחזר לבסיס. כהרגלו בכל תחום שבו נגעו ידיו, הצטיין גם בקורס, כפי שהעיד מפקד היחידה אלוף-משנה רון אילוז: "חנן הפגין חריצות ושקדנות שהביאו אותו להישגים. חנן זכה לאהבתם של אנשי סגל הקורס והיווה דוגמה לחיקוי בקרב חבריו החניכים." את המבחן האחרון בקורס סיים חנן בציון 100, אך לא זכה לדעת זאת. ביום ג' בשבט תשס"ט (27.1.2009), בתאריך העברי של יום ההולדת של אחיו האהוב טל, נפל חנן בעת שירותו, והוא בן שמונה-עשרה. חנן עשה את דרכו לביתו מהבסיס; סמוך לשעה 18:00 חצה את הכביש ברחוב חיל השריון, בדרך לתחנה המרכזית שבתל אביב, ונפגע מאוטובוס שנהגו לא הבחין בו. הוא הובהל לבית החולים "איכילוב" במצב אנוש כשהוא סובל מפגיעת ראש; מאמצי ההחייאה עלו בתוהו, והרופאים נאלצו לקבוע את מותו. חנן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבמגדל העמק, מניח אחריו הורים ושני אחים. על מצבתו נחקקו המילים: "חנן שלנו היית לאור המאיר את ליבנו / בזיו עלומיך נלקחת בטרם עת." הספיד את חנן מפקדו, סגן שני שישה: "חנן, רק אתמול נפרדנו ממך. יצאת הביתה בדרכך להיות עם משפחתך האוהבת. לצערנו, לא הצלחת להגיע. נקטפת בדמי ימיך בתאונה טרגית ומיותרת. ואנחנו, לא הספקנו להגיד לך, שבמבחן קיבלת 100. חנן, אנחנו מכירים אותך תקופה קצרה, אך למדנו עליך שאתה אדם אינטליגנט, דעתן, רהוט ונעים הליכות, וחייל חרוץ, שקדן, ממושמע ומסור. התרשמנו שבתקופת השירות הקצרה שלך בבה"ד ובמהלך הקורס אהבת את העשייה הצבאית והיית מודל לחיקוי לחבריך לקורס, וחניך אהוד ואהוב על סגל המפקדים. חנן, נעמת לנו בתקופה הקצרה שבה היית אתנו. ועתה נוח על משכבך, הייה שלום, חייל יקר." בתום ימי ה"שבעה" נשאו בני המשפחה הספדים. הספיד את חנן בן הדוד אור אסולין: "חנן, מי היה מאמין שאחזור מהבסיס כדי לכתוב לך מכתב, מכתב אחרון לכבודך. אני מסתכל על השורות ומנסה לומר מילים, רגשות, אבל הלב לא מאפשר. אני לא מסוגל! אני תוהה אם זה אמיתי, אם אני יכול לכתוב לך מכתב פרידה. האפשרות שלא אזכה לראותך שוב לא מצליחה להיכנס בתוכי. אני מתגעגע וחושב עליך כל הזמן. ושואל למה? למה הלכת לי ככה? איך נתתי לך ללכת בלי להגיד לך שלום? … אתה יודע כמה אהבנו אותך וכמה היית חלק חשוב בחיינו. … אני רוצה להגיד לך שלום, רק שלום אחרון, ושתדע כמה משמעותי היית בחיי!" כתבה הדודה, מרים אסולין: "חנן שלנו! לפעמים אנחנו עוצרים לרגע ועולה בנו מחשבה שהכול טעות, סיוט, חלום רע … הרבה דברים לא הספקנו להגיד לך, חשבנו שיש עוד זמן, חשבנו שתמיד יהיה לנו זמן. חנן, האם אתה רואה אותנו כאן, האם אתה שומע אותנו? אנחנו כאן, ממאנים להיפרד ממך … הכאב הגדול מגיע כשהגעגוע גובר ואין את מי לחבק, ללטף, לחוש. … חנן שלנו, אהבנו אותך תמיד ונאהב אותך תמיד, עכשיו אנו מקווים שמישהו שומר עליך מלמעלה … לנצח נשמור ונזכור אותך, חנן שלנו. יהיה זכרך ברוך." כתב בן הדוד שי אסולין: "חנן, אומרים שהנשמה בחודש הראשון לאחר הפטירה נמצאת בינינו וסביבנו. … בכל תפילה שהתפללנו דמיינתי אותך נכנס פנימה, גבוה ותמיר, ילד יפה, בידיים פרוסות, בחיבוק גדול לכולם כמו שרק אתה יודע לחבק, ואומר שלום ומנשק את כולם. … הלכת מאיתנו אבל השארת חותם יקר בכולנו, והחותם הוא ברור. מהיום נפתח פרק הקירבה, פרק הסובלנות, פרק הביחד. עלינו מוטלת המשימה לחזק אחד את השני, לזכור ולהזכיר אותך תמיד, ובכל מקום. … על אף היותך האח הקטן מבין האחים היית הגרעין המלכד במשפחה, ואתה תמשיך להיות כזה. הרוח המיוחדת שלך תמשיך להנחות אותנו באותה עדינות ובאותה ענווה. והכישרון. הכישרון הענק שהכלת בתוכך. … בדמי ימיך נקטפת מאיתנו, תנוח בשלום, בן דוד יקר." כתבה בת הדודה חן וונה: "עוד נשימה ועוד נשימה / גופנו מתמלא באוויר מהול באהבה / עוד נשיפה ועוד נשיפה / שלווה מרפאת נשמה חשופה // ריחוף כליל מעל האדמה / יפריח סומק בלחיינו / ועם חצי חיוך של אושר / אולי נגיע אל מחוזותינו / ניגע ונחפש ולא נשקוט עד שנתפוצץ / ואז ננשום." בטקס גילוי המצבה במלאות שלושים יום לנפילתו של חנן ספד לו אחיו טל: "חנן, אחי היקר. לא יכולתי לכתוב לך כי אני לא מסוגל. רציתי להגיד לך שאני מאוד מתגעגע אליך. זה יישמע לך אבסורד, אבל במקום שזה יהיה הפוך, אתה הוא זה שגידל אותי וזה שהמליץ על הדברים הנכונים. … חנן, רציתי שתדע שחזרתי מאמריקה רק בשבילך. … אח יקר שלי, לא עשיתי את זה על מדים, אבל אעשה זאת בגאווה על אזרחי – אני מצדיע לך. תנוח על משכבך בשלום אח יקר שלי!" כתבה הדודה ציונה אלקבץ: "חנן היקר … ידעת להודות על כל דבר פעוט שעשו למענך, היית יחיד ומיוחד, וכל כך אהבת את המפגשים המשפחתיים, את הדודות והדודים המצחיקים שלך, את הצחוקים המתגלגלים עד השעות הקטנות של הלילה… אוהבת עד מאוד ומתגעגעת." כתבה דודתו מרים אסולין: "חנן שלנו … ליבנו נקרע וחלקו הלך איתך. מיום לכתך חייך מסופרים על ידי החברים והמשפחה, אנו שומעים את כל הדברים הנפלאים שכולם מספרים עליך ומתמלאים גאווה. … את החלום שלך אנו מגשימים – אמנם אתה גרמת לזה, אך לצערנו לא זכית לראות את זה – שכל המשפחה שלך וכל החברים נהיינו משפחה אחת – משפחה אחת שהייתה לה הזכות הגדולה והכבוד להכיר אותך. … אנו רוצים שתדע שהאופי המדהים שלך, החום, הכישרון, ולמעשה כל כולך, נשארים איתנו. אתה נשאר איתנו ותמשיך להשפיע על חיינו לעד." כתבה הדודה מרים טפירו: "חנני האהוב והיקר שלנו. לידה ומוות חוברים יחדיו / והם משאירים את העקבות, הכתמים והרבב / הם השמחה והאושר – הם הכול / הם גם העצב, הבכי והשכול / אם לידה מסמלת ראשית / אין כמו המוות לסופה של תכלית. // חנני, הלכת מאיתנו עכשיו / לקחת אביב והותרת סתיו / נקטפת כשחיוך על פניך שובב / ואנחנו עוד שנים נחפש אחריו. // האם תוכל להקרין עלינו גם משם? / אתה שהיית אוהב כל אדם ואדם / מלא אמונה ובעל ערך / ובכל תפקיד מצאת את הדרך // חנני, תחסר לנו מאוד היום ובעתיד / ודמותך תהיה חקוקה בליבנו תמיד." חנן הונצח בבסיס ההדרכה שבצריפין בבית כנסת שנקרא על שמו ועל שמות הנופלים האחרים ששירתו בבה"ד. כיתת "אומץ" בבית הספר "אורט רוגוזין" שבמגדל העמק נקראת היום על שמו של חנן. כמו כן, בית הספר מעניק מלגה על שמו. כחודשיים לאחר נפילתו של חנן, ביום שבו היה אמור לחגוג את יום הולדתו התשעה-עשר, התכנסו חבריו בבית ההורים והקרינו מצגת שהכינו לזכרו ובה תמונות רבות מתחנות חייו השונות. כתבה אמו של חנן: חנן – ח – חנון ורחום לקחתיו אליך / נ – נבון, חכם, יפה ומיוחד היית / ן – נזכור את דמותך לנצח."