בן חני ודוד. נולד ביום י"ג בניסן תשל"ח (20.4.1978) בקרית חיים. אחיהם של עמית הבכור ומאיה הצעירה. תינוק מקסים וחייכן, שהולדתו הציפה את לב הוריו באושר רב. הניגוד בין צבעיו הבהירים של רועי לעורה השחום של אמו גרם לרבים לחשוב בטעות כי היא המטפלת שלו, בעודה מטיילת עמו בגאווה כשהוא בעגלת התינוקות. רועי גדל והיה לילד בלונדיני בעל עיני תכלת ויופי מהמם. כשרונו המוסיקלי בלט כבר בצעירותו – בגיל ארבע ניגן בקסילופון ועבר לנגינה באורגן בגיל שש. הוא החל ללמוד בקונסרבטוריון בקרית מוצקין, ובהתמדה בלתי נלאית התאמן והתקדם. במהלך השנים הופיע בקונצרטים של סוף שנה מול הוריו הנרגשים. רועי החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "ארלוזורוב" בקרית חיים. בהיותו בן שתים עשרה עבר עם משפחתו לשכונת גבעת אורנים בחיפה ולמד בחטיבת הביניים "אליאנס". הוא אהב את הגבעה ועד מהרה הפך לחלק בלתי נפרד מנופה, כשהוא מטייל עם כלבו האהוב דסטי, או מסתודד ארוכות בתאי טלפון ציבוריים עם שלל מעריצותיו. רועי המשיך בלימודי הנגינה בבית-הספר "ימאהה" בעיר, אשר הפך לביתו השני. הוא התבגר והפך לעלם חמודות ויפה תואר, המתנשא לגובה מטר ותשעים, שופע עליזות ושמחת חיים ומבלה שעות רבות בנגינה באורגן, אורגנית ותופים, כמו גם במגרשי הכדורסל והכדורגל. לרועי אצה הדרך; הוא רצה לסיים הכל עוד לפני שהתחיל. מוקף היה בחברים ובחברות ולא הפסיק להפתיע. את לימודיו התיכוניים סיים בתיכון "אנקורי" שבעיר, נחשב ל"גאון מחשבים" והשתתף בחוגי מחשבים מטעם הטכניון. במסגרת "פרויקט מחויבות אישית" השתלם בקורס של "מגן דוד אדום" וידע להגיש עזרה ראשונה בכל מקום שנדרשה. רועי היה בן למופת ודגל במצוות "כבד את אביך ואת אמך". הוא האמין כי מצווה זו מקנה משמעות לחיים ומתווה את הדרך הנכונה בה יש לדבוק. בתחילת חודש דצמבר 1996 התגייס רועי לצה"ל ועל אף חששותיו הכבדים הסתגל במהרה למציאות החדשה. הוא הספיק לשרת זמן קצר בחיל התותחנים, בבסיס הטירונים בשבטה. בתקופה קצרה זו הצליח להפנים את ערכי החיל והפך עד מהרה לשגריר בפני חבריו. רועי נהג לשנן באוזני המשפחה את האמרות "הביאו אותנו בעורמה והכניסו לנו בעוצמה" או "פעם תותחן – היום קליבר". מפקדיו סיפרו, שהיה חייל ממושמע ומסור, והפגין מוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי. ביום י"ח בשבט תשנ"ז (26.1.1997) נפל רועי בעת מילוי תפקידו, קרוב לוודאי בעקבות הפרעת קצב הלב בעת מסדר הבוקר, כאשר רץ להביא את אפוד המגן של חברו לאוהל. הוא פונה במסוק לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, אך המאמצים להצילו עלו בתוהו. רועי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה. בן תשע עשרה היה בנופלו. הותיר הורים, אח ואחות. ימים ספורים לאחר נפילתו של רועי, כתב מפקד היחידה למשפחה: "הפצע פתוח והחלל שנותר – גדול. רועי הגיע ליחידה קרבית במטרה לעשות את הטוב ביותר. הפגין מוטיבציה גבוהה, היה מלא מרץ ושמחת חיים, היווה דוגמה אישית לסובבים אותו והיה אהוד בקרב מפקדיו וחבריו. מותו של רועי בטרם עת מותיר אותנו המומים וכואבים". בעיתונות התפרסמו כתבות שתיארו את נסיבות נפילתו של רועי. במלאת שנה למותו, הוציאה המשפחה חוברת זיכרון הנושאת את הכותרת "רועי, שנה בלעדיך", ובה דברי פרידה של אוהביו הרבים, המאירים את דמותו המיוחדת. אמו כתבה: "שנה בלעדיך, רועי, ולא תמו הדמעות. כל בוקר להתעורר מלילה טרוף שינה, אל מציאות נוראה מכל. שנה מאז נדם לבך – נושא את כל אהבתי. שנה בה נאבקת אני בזיכרון. בזיכרון לשמוע אותך צוחק, צועק, מתבדח, לראותך ולחבקך". הוסיפה אחותו: "אני חושבת איך הייתי חוזרת בזמן ומתקנת את הכל. אני חושבת כמה פספסת, כמה חוויתי ולא היית שם… תמיד זה היה עמית, רועי, מאיה, ואני חושבת באיזו זכות לקחו לי את האח?". דודו, אפי, כתב: "החלל שהותרת בלכתך ללא עת/ זועק אלי בכל ביקור בחדרך./ הסתכלות בתמונותיך, / מעלה דמעות חנק בגרוני./ הזכרונות שבים, עולים וצפים/ על איך שהיה פעם/כאשר החיים נראו אחרת/ ועוד לא מוצו כראוי/ הזעקה אילמת אך חזקה/האם זה ייתכן? איך זה יכול להיות? /! האובדן קשה מנשוא". רואי, חבר ילדות של רועי, כתב: "לרועי לא היה אלוהים, הוא היה האלוהים של עצמו… רועי סירב להיפרד מהחופש, אשר הינו נחלתו של כל ילד, בראשית שנותיו. הוא היה קולו החנוק של הילד שרוצה להמשיך להיות ילד… הוריו ליוו אותו לאורך כל הדרך בהשגחה ובדאגה, מסירות שרק להורים יש כוחות לגייס, אך במרוצת השנים הכירו בעובדה שרועי חי כאן ועכשיו, ואת מצפונו הוביל מובס – תאוות החיים. הצורך לחיות בלי גבולות ומסגרות, לנצל את הזמן, ליהנות ולהזיע, לאהוב ולתת, כאילו ידע ששעון החיים אוזל". קטע מן השיר "מתנת היותך" שכתבה דבורה, בת דודו של האב: "לא רק עצב של היעדרותך, כי אם תחושה/ של השלמה, של כבוד ואולי תודה,/ על שהיית חלק מחיינו ועל שהיינו חלק ממך/ שצבעת את עולמנו בגוון שהיה רק שלך/ ואנחנו זוכרים אותך כך, את הצחוק/ החיוך, המראה, וקולך / /… ועל מתנת היותך". וכתבה רבקה, חברתה של האם: "עלם חמודות, כמעט גבר – אך לא הספקת. הלכת מעמנו בפתאומיות כזאת… סיימת את חייך בצומת החיים, בתקופה שבה הנער הצעיר מתבגר, מרצין, מחפש את דרכו. הופך מצעיר חסר מעצורים, לאדם רציני המחפש אתגרים ומשמעות לחייו. היית נער מתוק, יפה תואר, הרוצה לבלוע את החיים, במחי יד אחת. אך החיים ברחו ממך". הדודה שריק, כתבה: "רועי, אתה חסר בכל אירוע, עם הצחוקים המטופשים על כל דבר, עד שהצלחת להדביק בהם את כולם. לפעמים נדמה לי שהנה הדלת נפתחת, ואתה מופיע ואומר לכולנו: 'הנה אני פה, סתם עבדתי עליכם'. הרי זה כל כך מתאים לך !!!… תמיר, בריא, עם שמחת חיים ורצון לחיים, בעצם איננו…". מורה מ"אנקורי" כתבה: "השאלות רודפות אותנו/ ואפשר לומר כי המוח לא קולט./ לאחרונה, כל כך גבהת… / התנשאת מעלה מעלה… / לרגע היה נדמה כי הנך נוגע בשחקים… / החיוך היה עמך תמיד". משפחתו של רועי מקיימת מדי שנה טורניר כדורגל על שמו, בסיוע אגודת "מכבי" חיפה וחברת החשמל.
