יעקב (קובי), בן רבקה ומשה, נולד ביום כ"ו בחשוון תשי"ד (3.11.1953) בחיפה. בן בכור היה, תינוק יפה ונוח. מוגזם ליחס לאדם תכונות אופי למן ינקותו, אך ניתן לומר שהיו בו, בקובי, תכונות רבות שליווהו למן ילדותו המוקדמת, דרך כל השלבים של התבגרותו ועד יומו האחרון. ילד יפה – ובחור יפה. תמיד תמיד יכולת לראות אותו חיוך מרחף על שפתיו, בטוב לו וברע לו – כשהיה נינוח וכשהיה נבוך. היה שקט וגם ביישן, סגור מאוד ומאופק; אך הרגישות שהייתה בו לגבי הקורה סביבו ולגבי הקרובים לו – החברים, המשפחה – והיותו נוח מאוד לבריות, הפכו אותו לדמות מקובלת בחברה. חברים תמיד חפשו את קרבתו. בכל שלבי החינוך שעבר, היה ילד רגיל בתכלית: בן שנה-וחצי היה כשהחל ללכת לגנון. ככל ילד, אהב שיספרו לו סיפורים וישירו לו שירים, שיחק עם הילדים בשכונה, עלז וטייל. בגיל 6 החל ללמוד בבית-הספר היסודי. מה שציין את שמונה שנות הלימוד היסודי שלו היה התקופות הארוכות ששכב בבית חולה בדלקת הגרון (מחלה שלקה בה עוד בינקותו). עקב מחלה זו לקה, בהיותו בן 11 בערך, בצהבת קשה ונאלץ לשהות בבית כמה חודשים. עוד טרם חלפה שנה והוא אך הספיק להתאושש מן הצהבת – וכבר היה עליו לעבור ניתוח בגרונו. אך בזה הושם הקץ למחלתו הממושכת. מכאן והלאה היה לילד בריא, שגדל והיה לבחור רחב-כתפיים. למרות היעדרויות ממושכות מבית-הספר, לא פיגר בלימודיו ולא ניתק הקשר עם חבריו. נהפוך הוא. אותה תקופה היה מהתלמידים הטובים בכיתה וכששכב במיטת חוליו, הפך הבית למעין מרכז חברתי של בני כיתתו, אחרי התנועה. מאמצע תקופת בית-הספר היסודי ועד אמצע תקופת בית-הספר התיכון, היה קובי חבר בתנועת הנוער העובד והלומד, בקן שבקרית-אליעזר. יצא למחנות ולטיולים כחניך, וברבות הימים יצא לסמינר הדרכה במעיין-חרוד והדריך בקן שבשכונה. אותה תקופה יצא עם קבוצתו שלו לעבודה בקיבוצים, כדי לאסוף כסף לטיולים ברחבי הארץ. לפני סיום בית-הספר היסודי עמדה בפניו הבעיה הקשה של בחירת הכיוון להמשך לימודיו בתיכון. צחוק הגורל: אחד המורים, יועץ פסיכולוגי, ניסה לשכנעו שהמבחנים הפסיכוטכניים ונתוניו האישיים, מצביעים דווקא על פנימייה צבאית ככיוון המתאים לו ביותר, וניסה לשכנעו ללמוד בפנימייה שליד הריאלי. ברבות הימים עתיד היה קובי להצטער על שלא נאות להישמע לעצה זו. אך אז, בסיום בית-הספר היסודי, היה נחוש בהחלטתו ללמוד מקצוע. הוא השתתף בחוג לחובבי-רדיו והחליט שזוהי דרכו – וכך, המשיך לימודיו העל-תיכוניים בבית-הספר המקצועי "בסמ"ת", שם למד ארבע וחצי שנים אלקטרו-מכניקה וסיים כטכנאי-חשמל. אחת מאהבותיו הגדולות של קובי היה הספורט. הוא אהב לשחק בכדורגל עם החברים בקריה, השתתף בחוג כדורסל וסיים פעמים מספר במקומות הראשונים, ופעם אף כחניך מצטיין. כשבגר יותר החל ללמוד ג'ודו, עבר לקראטה, ורק השירות הצבאי קטע אימוניו בשטח זה, שאהב מאוד. מלבד אלה, בילה שעות רבות מדי יום ביומו באימון גופני בבית. קובי גויס לצה"ל בראשית פברואר 1972. כשהתייצב לבדיקות רפואיות בלשכת הגיוס החליט לא לספר דבר על מחלותיו בעבר, בגלל החשש שמא יורד לו הפרופיל הצבאי ולא יוכל לשרת בחיל קרבי, כפי שרצה. בהתגייסו התנדב לצנחנים, והחל את השירות הצבאי שלו בסיירת צנחנים. בני משפחתו וידידיו יעצו לו לא להתנדב, אלא ללכת למקום אליו ישלחוהו, אך הוא לא נאות אף לשמוע. הוא טען שרע ומר יהיה סופנו אם כל אחד מאתנו ינהג כך. לכן, וגם משום שלא אהב את המקצוע שלמד, והחליט שלא לעסוק בו בעתיד, סירב בכל תוקף לעסוק במקצועו בצבא. החריד אותו הרעיון להיות "ג'ובניק". לגביו שירות בקרבת הבית איננו שירות צבאי במלוא מובן המילה, כפי שהוא הבין אותו וכפי שהוא רצה לשרת. באמצע מסלול האימונים בסיירת ולאחר שקיבל את כנפי הצנחן, נפצע ברגלו. אז החלו הצרות, כי בינתיים נרשם כמתנדב לקומנדו הימי והיה לו ברור, שלא יוכל להוציא לפועל את תוכניתו בגלל רגלו החבולה. כך נשאר בסיירת, ומכיוון שמפקדיו גילו חוסר אמון לגבי כאביו, הדרדר מצבו הפיסי – ובעקבותיו גם מצבו הנפשי. קובי נפגע קשות מיחס זה שגילו כלפיו. יותר מאוחר נתאפשר לו טיפול ברגלו, אך היה זה מאוחר מדי – הפרופיל הרפואי שלו ירד והיה עליו לעזוב את הסיירת. אז נשלח לקורס קשר ובגמר הקורס נשלח לפיקוד הדרום ושירת כקשר ברפידים. הוא לא היה מרוצה וחש שאינו עושה די ואז הגיש בקשה לעבור למוצבים בקו בר-לב. כשישה שבועות לפני פרוץ המלחמה נשלח למוצב "חזיון" בתעלת סואץ. שם היה בפרוץ מלחמת יום-הכיפורים, שם נלחם ושם מצא את מותו. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), נפל קובי בקרב והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "קובי היה מטובי החיילים ביחידה. הוא היה חייל נבון ופיקוח, ביצע את עבודתו באהבה ושימש דוגמא ומופת לחיילי היחידה. קובי היה אהוב על כולם"
