בן-משה, אמיר
אמיר, בן רות ויהודה, נולד ביום א' בניסן תשי"ג (17.3.1953) בקיבוץ מצובה ולמד בבית-הספר היסודי בקיבוצו. כשהיה בן שמונה נסע עם הוריו, שיצאו לשליחות רשמית בגרמניה, ולמד בבית-ספר בפרנקפורט. אחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר האזורי "סולם צור" בקיבוץ גשר הזיו. במשך שלוש השנים שעשה בגרמניה הקפיד לשמור על קשר מכתבים קבוע עם מוריו, עם המטפלות שלו ועם חבריו בקיבוץ. באותה תקופה היה כותב מדי שבוע בשבוע גיליון של עיתון-ילדים ובו מדורים, סיפורים, רשימות וחידות, והיה שולחו אל ידידי הוריו. מששבה משפחתו אל הקיבוץ השתלב אמירבלימודים ובחברה ללא קושי ועד מהרה החל מצטיין בהישגיו המעולים. בהגיעו לגיל בר-מצווה כתב עבודה על הנושא "מוסדות היישוב בתקופת המנדט" וזכה לציון מעולה. אמיר היה תלמיד מצוין ושימש כתובת לעזרה לכל תלמידי כיתתו שהתקשו בהכנת השיעורים. את עבודת הגמר בבית-הספר התיכון הקדיש לנושא "האנטישמיות בדורנו" וזכה בפרס השני הארצי מטעם הוועדה לעבודות-גמר מצטיינות. בתקופת הלימודים בבית-הספר התיכון עסק אמיר בפעולות שונות: היה מדריך נוער, ערך את עלון חברת-הילדים, נתן שיעורי-עזר והיה היוזם, המארגן והמבצע של מסיבות ושל חגיגות שונות בקיבוץ. בשעות הפנאי טיפל בגינת הבית, האזין לרדיו, שיחק בשחמט ופתר תשבצים. בתום הלימודים יצא לשנת הדרכה בירושלים, בתנועת הצופים. חבריו מציינים בהתפעלות, כי היה אהוב מאוד על חניכיו בשכונת קטמון. באותה שנה הספיק לבקר כשומע חופשי בהרצאות בתחום לימודי היהדות באוניברסיטה העברית, ואף פרסם מאמר ובו דיון והשגות על ספרו של פרופסור ברונו בטלהיים, הדן בחינוך ילדים בקיבוץ. אמיר גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1972 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס תותחני טנקים, הוצב לאחת מיחידות השריון בדרום. הוא השתלב היטב במסגרת הצבא. כשהיה בא הביתה לחופשות, תמיד היה מלא חוויות והיה ער ומתעניין במתרחש בקיבוצו ובמדינה. הוא הרבה לדבר על המשך הלימודים וסיפר כי רצונו ללמוד סטטיסטיקה או ראיית-חשבון. בתקופת השירות בצה"ל המשיך לפרסם רשימות ומאמרים בעלון הקיבוץ ובהם הביע דעה ומתח ביקורת על תופעות שונות. בין חיילי היחידה נודע אמיר כחייל מסור ושקדן ומפקדיו מציינים כי הצליח להגיע לרמת בקיאות גבוהה בכל מקצועות הטנק. במלחמת יום-הכיפורים השתתף אמיר בקרבות הבלימה והפריצה בחזית סיני. בקרב שהתחולל ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973), באזור האגם המר דרומית לפאיד, נקלע הטנק שלו להפגזה ואמיר נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ מצובה. השאיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אמיר היה נער שקט וסגור ולא הרבה לדבר. בזמן שנלחמנו התרכז כל אחד במשימתו ופעם אחת הפליט אמיר: "תשמע – העסק הזה הוא לא בשביל בני-אדם…" הוריו וחבריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברי חברים על דמותו ומכתבים ששלח מן הצבא