בן-מנחם, צדוק

בן נעמי ומנחם מעודה, נולד ביום ל' בכסלו תש"ט (1949) בתימן. בעלותו לארץ מתימן, היה צדוק תינוק בן כמה חודשים בלבד. לאחר תקופה קצרה בקריית-שמונה עברה משפחתו למושב שער-אפרים שבשרון הצפוני, שם התחיל צדוק את לימודיו בבית-הספר הממלכתי המקומי "בן-נון". אחרי כן עבר ללמוד בפנימייה שבכפר הרא"ה. בילדותו אהב צדוק לנגן בתופים, אולם בשל המצב הכלכלי הקשה בבית לא יכלו הוריו לרכוש לו תופים. צדוק "התלבש" אפוא על כלי המטבח של אמו ולמד לתופף עליהם. מגיל צעיר היה צדוק המארגן והרוח החיה בכל האירועים החגיגיים במשפחתו, ואחר כך עשה זאת גם בבית-הספר ובמסגרת הצבאית שבה שירת. את הנוער במושב אירגן בחוג לריקודי עמים ואף תרם למטרה זאת את הפטיפון ואת התקליטים שלו. בהיותו בפנימייה בכפר הרא"ה חסך את דמי הכיס שקיבל ורכש לעצמו חלילית וגיטרה. שני כלים אלה ליוו אותו במשך שנים ושרתוהו בחגיגות ובאירועים למיניהם. לאחר סיום לימודיו בפנימיית כפר הרא"ה המשיך ללמוד בסמינר למורים "בית ברל" והוסמך להוראה. עם סיום הלימודים התגייס לצה"ל והתנדב לשרת בחיל-הצנחנים. כשסיים את שירות החובה, שקל צדוק אם לחזור להוראה או להמשיך בצבא הקבע. הוא בחר בצבא, וארבע-עשרה שנים רצופות שירת בתפקידים שונים ומגוונים. בכל תפקיד שמילא הוכיח את מסירותו הרבה. הוא היה קצין מעולה ומופת לאחריות, ליושר ולהגינות. בסוף שנת 1971 נשא צדוק לאשה את ציונה, חברתו מאז ימי בית-הספר העממי. את טקס החתונה הכין בעצמו ודאג לכל פרט ופרט. במשך השנים נולדו להם שלושה בנים ובת. צדוק אהב מאוד את משפחתו והשתדל להקדיש לה את מעט הזמן הפנוי שנותר לו. צדוק לא שכח מעולם, שבהצלחתו בצבא היה חלק לא קטן לאשתו, שתמכה בו לאורך כל הדרך. כשפרצה מלחמת לבנון עלה צדוק עם יחידתו לאזור הקרבות. הוא יצא עם קצין ההספקה של החטיבה ועם עוזר קצין התחזוקה כדי לבדוק את מצב היחידות בשטח. בהיותם ליד הכפר עזניה, בגזרה המזרחית, נפתחה עליהם אש מן המארב. השלושה השיבו אש עד שאזלה תחמושתם. ביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982) נפל צדוק בקרב בשטח לבנון והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בנתניה. השאיר אחריו אשה, שלושה בנים ובת, הורים, שתי אחיות ואח. במלאות שנה למותו התכנסו חבריו ובני משפחתו להעלות זכרונות מחייו רבי-הפעולה של צדוק. הדברים שנאמרו ונכתבו על צדוק נאספו בחוברת שהוצאה לזכרו.