בן-מאיר, בן-ציון

בן שרה-לאה ומאיר, נולד ביום כ"ח באייר תרע"ג (4.6.1913) בצ'כיה. הוריו היו אדוקים בדתם והוא למד בימי שחרותו ב"ישיבה". בהיותו בן 18 נכנס למחנה-הכשרה של "הפועל המזרחי" ועשה בו כשלוש שנים. כשהגיע תורו ללכת לצבא אמר, כי כל זמן שהוא חי בצ'כיה מחובתו להגן עליה, התגייס לצבא ולא עמד על זכותו לקבלת הסרטיפיקט לעלייה ארצה, אף-על-פי ששאף לכך בכל נפשו. בהיותו בצבא הצ'כי יסד קבוצת דוברי עברית בקרב החיילים היהודים. בשנת 1939 עלה ארצה כמעפיל. זמן קצר אחרי הגיעו לארץ התגייס לפלמ"ח והיה בין ראשוני המתנדבים בהעריכו מאוד את חשיבות תפקידו של הפלמ"ח בארץ. חינוכו הטוב היה ניכר בכל הליכותיו. עם מחלקה של הפלמ"ח הגיע לקבוצת כנרת, לעבודה ולאימונים. בשלוש שנות שהותו בהכשרה הספיק להתקשר לאדמה ולחיי הקבוצה ואהב את העבודה ואת הטבע. לאחר ששוחרר ועבר לרזרבה ניסה לבנות את חייו המשפחתיים במושב-עובדים חדש בגליל העליון, אך לא מצא שם את סיפוקו וחזר לכנרת ונתקבל בה כחבר הקבוצה. הוא עבד בקביעות בכרם, היה חרוץ ומסור בעבודתו ואהוב מאוד על חברי הקבוצה. עם פרוץ מלחמת-העצמאות נקרא לחזור לפלמ"ח והלך ללא היסוס כ"ותיק" בין חבריו הצעירים. מילא את תפקידו במלוא יכולתו והשתתף בקרבות שונים בסביבות ירושלים. בן-ציון נמנה עם אנשי מחלקת הל"ה ("מחלקת ההר"), לוחמי פלמ"ח וחי"ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר כשהם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על-ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג'בע וצוריף שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות ("גבעת הקרב" כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה' בשבט תש"ח (16.1.1948). בן-ציון הובא לקבורה בכפר עציון. הניח בכנרת אישה וילד בן שנתיים. ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר עם יתר חללי גוש עציון למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.