בן-לולו, ניסים
ניסים, בן זוהרה ואליהו, נולד בשנת תרצ"ז (1937), בעיר מרקש במרוקו. הוא לא זכה בארץ מולדתו לחינוך מסודר. מגיל צעיר ביותר החל מתכונן לקראת עתידו המקצועי. בעצת הוריו ולפי האפשרויות שעמדו בפניו בעיר הולדתו, החל עובד כשוליה וחניך בסנדלרייה שבעירו. הוא התמיד במשך שנים במקצוע זה ולבסוף הפך להיות אומן מומחה. הוא היה ילד צנום וביישן, שלא הרבה לדבר ולהשתובב. מילדות התרגל להיות רציני. הוא היה ער לקשיי הפרנסה, שנתקלו בהם הוריו וידע שעליו לרכוש מקצוע שיבטיח את קיומו. ניסים נתגלה כסנדלר חרוץ, שניחן בהתמדה ובידיים זריזות וטובות. נעליים פגומות שנמסרו לו לתיקון יצאו מתחת ידיו כחדשות. שמו כאומן-סנדלר התפרסם בשכונתו ומצבו הכלכלי השתפר משנה לשנה. כיוון שראה שהוא מצליח במעשי ידיו, עמד ונשא לו לאישה את פיבי. לארץ ישראל עלה ניסים ב-1957. הוא בחר להשתקע במבשרת ירושלים שבמבואות ירושלים. כיוון שהיה בעל מלאכה מעולה, מצא לו במהירות משרה שהלמה היטב את כישוריו. הוא נתקבל לעבודה בבית החרושת לנעליים "נעלי ירושלים" באזור התעשייה רוממה. ניסים גויס לצה"ל בתחילת 1959, פחות משנתיים לאחר הגיעו ארצה, והוצב לחיל הרגלים. לאחר סיום הטירונות עבר קורסים בהפעלת מרגמות ושובץ באחת מיחידות השדה. בתום שירותו הסדיר שוחרר ועבר לשרת ביחידת מילואים מיוחדת לאנשים החיוניים במקומות עבודתם בחייהם האזרחיים. עקב בקשת מעבידו בבית החרושת "נעלי ירושלים" הוצב ניסים ביחידת "ריתוק", שאנשיה נקראים לשירות מילואים מקוצר. בארץ נולדו למשפחה חמישה ילדים, בזה אחר זה. תחילה נולדה הבת, בתיה, ב-1959. אחריה רות, דוד, אורלי ואלי. ניסים השתלב היטב בעבודתו, מבחינה מקצועית ומבחינה חברתית. מזגו השקט ואופיו הטוב קירבו אליו את חבריו לעבודה ועם רבים קשר ניסים קשרים הדוקים. ניסים לא השתתף במריבות ובתגרות והתרחק מאנשים שהיו ידועים לגנאי. לכן זכה באמונם של חבריו לעבודה ובחיבתם של מעבידיו, והכל אהבוהו וביקשו את ידידותו. במלחמת יום-הכיפורים השתתף ניסים בקרבות הבלימה הקשים בסיני. הוא נמנה על מגיני מוצב "אורקל", שלגדות תעלת סואץ. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), בשעות אחר-הצהרים, נתקבלה פקודה לסגת מן המוצב. החוליה שעמה נסוג ניסים עלתה על מארב של חיילים מצרים ובחילופי האש הוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו אישה וחמישה ילדים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.