עמנואל, בן עדה ודוד, נולד ביום י"ב בסיוון תש"ח (19.6.1948), בעין-הנציב ולמד בבית-הספר היסודי בניר-עציון ובבית-הספר התיכון בקבוצת יבנה. לימים עברה משפחתו של עמנואל לשדה-אליהו ואחרי-כן לניר-עציון. בביתו ובמוסדות החינוך שלמד בהם ספג את הרעיונות, את החינוך, את האווירה ואת הערכים של ההתיישבות-העובדת הדתית. הוא היה תלמיד בעל מחשבה פורייה ובעל יוזמה וכושר מנהיגות מלידה. עמנואל התעניין במכונות חקלאיות, בעבודה בחקלאות במשק וכן במכונאות ובנושאים טכניים שונים שכשרונו היה רב בהם. אך שני תחומים עניינו אותו במיוחד: היסטוריה כללית ותולדותיהן של תנועות מחתרת ושחרור. עמנואל גויס לצה"ל במחצית יולי 1967 ושירת בסיירת "שקד" וביחידת צנחנים. לאחר שהשלים קורס מ"כים, קורס צניחה, קורס קצינים וקורס מפקדי פלוגות הגיע לדרגת סגן. הוא היה חייל וקצין מצטיין. ובשירותו הצבאי מילא שורה ארוכה של תפקידי פיקוד ביחידות קרביות: היה מדריך, לוחם בסיירת, קצין-מבצעים, קצין מעוז בתעלת סואץ ומפקד פלוגה. כן התמחה בחבלה מוצנחת. במארס 1970 נפצע בקרב בפעולה נגד מחבלים בסאפי שבירדן והחלים מפצעיו. עמנואל אהב להביע בכתב את מחשבותיו, את דעותיו ואת תכניותיו לעתיד. הוא עשה זאת בעיקר ביומנים, שרשם במחברות רבות, בתקופת לימודיו בבית-הספר התיכון ובתקופת שירותו בצבא וכן בעשרות מכתבים, ששלח למשפחה, לחברים ולידידים. באוהל-בשדה, בהפסקה בין סיורים ביחידת הסיור, או במעוז בתעלה, כתב עמנואל דפים רוויים תיאורי-טבע מרהיבים, מחשבות והגיגים של צעיר, ששום נושא שבעולם לא היה זר לו. הוא הביע דעות ומחשבות בענייני חברה ותרבות, כתב על עם ישראל ועל ארץ ישראל, על צה"ל וחייליו, על תורת הפיקוד והמנהיגות, על היחסים שבין קצין לחייל ובין מפקד לפקודו. השירים שכתב היו ליריים וספוגים נשמה יתרה. נשמה ספרותית ולירית זו שכנה בגופו של לוחם מעולה העשוי ללא-חת, של מפקד וקצין וחבר למופת. בדברי הערכה עליו, שכתב מפקדו זמן קצר לפני נפילתו, אמר המפקד, כי עמנואל הוא קצין מוכשר, בעל מרץ, יוזמה ומחשבה מבריקה, אמיץ ביותר ושאפתן, מפקד הגון ומקובל על חבריו ועל חייליו. רגישותו המיוחדת נתגלתה ביחסו למשפחות, ששכלו את בניהן, חבריו לנשק. הוא היה קשור מאוד למשק ניר-עציון, ורב היה כאבו וכאבם של חברי המשק, כשנאלץ לעזוב את המשק, מסיבות משפחתיות, שלא היו תלויות בו. עמנואל היה מאמין גדול בצה"ל והשקיע מאמץ ומחשבה רבים בפיתוחן של שיטות לחימה, ושל אימון והדרכה. הוא ראה בצה"ל כלי מלחמה למאבק למען המשך קיומו של עם-ישראל. כמדריך וכמפקד היה קפדן ואף קשוח, דורש הרבה מעצמו ומחייליו, מקפיד על ביצוע מושלם של המשימות, מגיב בחומרה על עבירות משמעת ועל רשלנות. אך כל אלה היו לגביו אמצעים להגברת רוח הלחימה של החיילים ולשיפור רמתם המבצעית כלוחמים. במלחמת יום-הכיפורים היה עמנואל מפקדה של פלוגת צנחנים, שלחמה נגד חיילי-קומנדו מצרים, שנחתו ממסוקים ומספינות בחוף ים-סוף, בסביבות אבו-רודס. במסוקים וברגל יצאו עמנואל וחייליו למרדפים אחרי חיילי הקומנדו, מדלגים מואדי לואדי, מחפשים את האויב ופועלים נגדו, בטרם יפשוט על כוחותינו. עשרות חיילים מצריים נתגלו וחוסלו בקרבות-מגע קשים שניהלו חייליו של עמנואל בנקיקי הסלעים ובואדיות של מערב סיני. ביום י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973), נפגע עמנואל ונהרג בעת מרדף, כאשר המצרים, שנרדפו על-ידי יחידתו הסתתרו במערה. עמנואל לקח מרנ"ט מאחד החיילים, חשף את עצמו לאש חיילי האויב, וירה לעברם בנסותו להגיע למערה, עד שנפגע מאש האויב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבניר עציון. השאיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. בעבור גבורתו ואומץ לבו זכה עמנואל ב"עיטור המופת". בגליון העיטור נאמר כי במהלך המרדפים אחרי חיילי קומנדו מצרים בסיני, דאג סרן עמנואל לאנשיו ועשה את כל אשר לאל ידו למנוע את היפגעותם, בהעמידו את חייו בסכנת מוות. מעשיו בקרב שימשו דוגמה ומופת לחייליו, באומץ לבו, בקור רוחו ובדבקותו במשימה.
