בן-יקר, משה
משה, בן יהודית ואברהם, נולד בחודש אלול תש"ה (ספטמבר 1945), באיזמיר שבתורכיה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1948. בארץ למד בבית-הספר היסודי בלוד ולאחר שגמר את חוק הלימודים היסודיים החל לעבוד בנגריה. הוא היה חבר בתנועת הנוער העובד והלומד וקנה לו שם חברים רבים. תחביבו העיקרי, שמילא כמעט את כל שעות הפנאי שלו, היה הספורט ואמנם מגיל צעיר היה חבר בארגוני ספורט שונים ועד לגיוסו לצבא היה חבר בנבחרת "הפועל לוד" והשתתף במשחקים ובתחרויות רבים. משה היה אדם אופטימי ושמח בחלקו. למרות שאהב לטייל בגפו ולהתבודד בחיק הטבע, השכיל לרכוש חברים רבים ושמר על קשר הדוק אתם, מתקופת בית-הספר ועד לאחר תום שירותו בצבא. חבריו מספרים כי נתחבב עליהם בשל טוב לבו, מרצו ושמחת החיים ה"מדביקה" שלו. משה גויס לצה"ל בראשית מאי 1963 והוצב לאחת מיחידות חיל הרגלים. לאחר סיום הטירונות נשלח לשרת ביחידה באזור הצפון. אף על פי שלא אהב ביותר את החיים במסגרת הצבא, הצליח גם כאן לרכוש לו חברים רבים מקרב חיילי היחידה. במהלך השירות הצבאי השתתף בתחרויות ספורט רבות ואף שמר על קשר הדוק עם חבריו בקבוצת הכדורגל בלוד. לאחר שהשתחרר משירות החובה החל משה לעבוד בתחנת הרכבת לוד ואף נבחר כחבר ועד הפועלים שם. במלחמת ששת-הימים הצטרף ליחידת המילואים שלו ולחם בגזרת סיני ובתום המלחמה הוענק לו "אות מלחמת ששת-הימים". הוא נשא את חברתו מרים לאישה וברבות הימים נולדו להם שתי בנות. משה היה בעל נאמן ואב מסור. וחבריו מספרים כי נהגו להצביע עליו כדוגמא ל"איש אוהב-ביתו". את דירתו תכנן והקים במו ידיו, ועשה לילות כימים כדי לרהט אותה בשלמות. כשבועיים לפני שפרצה מלחמת יום-הכיפורים נקרא משה לשירות מילואים ונשלח לסיני. משפרצה המלחמה נקלע להפגזה במעוז "כתובה" שעל שפת תעלת סואץ. הוא נפצע בהפגזה וחזר להילחם לאחר שנחבש פצעו. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (7.10.1973), נפגע שנית ונהרג. זמן רב נחשב כנעדר, אולם לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בלוד. השאיר אחריו אישה ושתי בנות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדיו: "משה בן-יקר ז"ל נתן את חייו למען מולדתו. הוא היה חייל מסור, חבר נאמן ואהוד על הכל. בתקופת שירותו עמנו בגדוד מצאנו בו תכונות של אדם ולוחם למופת. דמותו תישאר עמנו תמיד".
