בן-יצחק, מרדכי

מרדכי (מוטי), בן אסתר ויוסף, נולד ביום כ"א באדר ב' תשי"ד (26.3.1954) בבאר-טוביה ולמד בבית-הספר היסודי "מבואות" ובבית-הספר התיכון בבאר-טוביה. מוטי היה תלמיד נבון וחרוץ, הצטיין במקצוע הספרות ונהג לחבר שירים על נושאים שהעסיקו אותו. לדברי מחנכו נתגלתה אצלו השקפת עולם בוגרת ורגישות לנושאים ולדמויות, שהשכיל לנתח אותם בצורה מיוחדת. הוא היה חבר בתנועת הנוער-העובד-והלומד וברבות הימים עסק גם בהדרכת בני נוער. מוטי אהב את ההדרכה ואת הישיבה בצוותא, וחבריו מספרים כי מאחורי החיוך הנבוך כלשהו, שהיה מקדם בו תמיד את חבריו ואת חניכיו, הייתה תקיפות, נכונות להילחם על דעותיו ואמונה בכוחו וביכולתו לעשות ולשנות. מוטי היה נער טוב לב; תמיד מוכן היה לעזור לכל מי שפנה אליו ועשה למען הזולת בחיוך וברצון. טוב לבו התגלה גם באהבתו לבעלי חיים; הוא אהב את הפרות ועל העגלים במשק הוריו וחיבתו להם מצאה ביטוי גם בשירים שכתב. באחד מגיליונות "במחנה גדנ"ע" רואיין מוטי בכתבה על איכות החיים ועל תחומי ההתעניינות של הנוער הישראלי. באותה כתבה ייצג מוטי את המושבניק והדברים שנכתבו עליו היו מלאי התפעלות: "מוטי הוא גם תלמיד, גם מדריך וגם חקלאי האומר בהתפעלות: אני אוהב לעבוד". בשנה שקדמה לגיוסו לצה"ל למד במכון למדריכי נוער "בית רוטנברג". הוא התקבל שם לאחר שעמד בתוקף על זכותו להציג את מועמדותו, למרות גילו הצעיר, והצליח לשכנע את מנהל המכון. מרדכי גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1972 והתנדב לשרת ביחידה מובחרת של חיל-הים. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס מפקדי כיתות ובקורס צניחה. על חוויותיו הראשונות מן הצבא סיפר בשיר שכתב: "אימוני צלילה ראשונים – אוספים צלחות מן הקרקעית. אני מצליח לאסוף את כולן – ואושר גדול של הצלחה במשימות הראשונות". באחד האימונים נפגע ברגלו ונשלח לבית-חולים. לאחר שיצא לא ויתר, המשיך באימונים הקשים ונמנע מלהזכיר את הסבל העובר עליו. מפקדי היחידה ציינו לשבח את כוח הרצון הנחוש שלו, אך לבסוף נכנע וביקש העברה. הוא הוצב לגייסות השריון ונשלח למלא תפקיד ביחידת מודיעין בסיני. במלחמת יום-הכיפורים שירת מוטי בחזית תעלת-סואץ. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), נפל בשבי המצרים במוצב "ליטוף" שעל שפת התעלה. הוא לא חזר חי מן השבי וארונו הובא ארצה ביום 31.10.1974. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין בבאר-טוביה. השאיר אחריו הורים, אחות – מאירה ואח – אביהו. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה שכולה כתב ידיד המשפחה: "כשאדם נלקח מאתנו לנצח – אנו נוטים לזכור את הטוב והיופי שהיו בו, דבר המדגיש עד כמה איום הוא המוות. רק המחשבה למען איזו מטרה נפל מוטי, היא המעניקה את הכוח להמשיך. משק, אדמה, עצים – כל מה שהוא שורשי ושלנו וכל מה שהוא מדינה – את אלה השאיר מוטי למשפחתו והם יעניקו לנו את הכוח להמשיך בלעדיו". הוריו וחבריו בבאר-טוביה הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה שירים מפרי עטו ודברי חברים על דמותו; בעלון באר-טוביה ראו אור מאמרים ורשימות עליו ועל דמותו, מתקופת הלימודים בבית-הספר ועד לגיוסו לצה"ל.