בן-יעקב (אור), רפי (“רייקו”)

בן משה ורגינה. נולד ביום כ"ה בכסלו תש"ב (15.12.1941) בקיבוץ עין החורש, ובו גדל והתחנך. היה חבר בתנועת "השומר הצעיר" והכיר בחשיבותה של התנועה לנוער. למד במוסד החינוכי "מעיין" שבעין החורש ובשעת לימודיו נתגלו כשרונותיו ובעיקר בתחום הציור והפיסול: הוא שקד על עבודתו ויצר פסלונים מגיר ולאחר מכן מחומרים אחרים כגבס, אבן ועץ, אפשר לראות עולם ומלואו. בכל מעשי ידיו – פסל, רישום או תמונה. הפעילות הספורטיבית שלו הייתה כהשלמה לכל עיסוקיו: פעמים אחדות הצטרף להקפת התבור ולצליחת הכנרת. במשק ריכז כשנתיים את צוות הפרדס ושם התגלה כושרו בניהול צוות עובדים ובגיבושם ליחידה אחת. הוא השתלט על ענף הפרדס ועל עובדיו, אתם עבד במשותף מתוך שכנוע, רצון טוב ובת צחוק נעימה. מנהיגותו לא נבעה מתוקף סמכויותיו, כי האנשים הכפופים לו העריצוהו ואהבו אותו. כן היו פני הדברים גם בצבא. בכל מעשיו ובכל פעילותו שררו השקט והשלוה; נוהגו היה ללא פרסומת עצמית וללא התבלטות. היושר האישי והחברתי שלו וכנותו הגדולה בכל מעשיו הלכו לפניו. לאחר שנפל נתגלה שעסק גם בכתיבה ובעזבונו השאיר דברי פרוזה ושירה בעלי ערך. רפי היה פעיל גם במחול. גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1960 והוצב לנח"ל. לאחר שחרורו מצה"ל נרתם לפעילות ארגונית וחינוכית בתנועתו. הוא היה מדריך קבוצתי, ראש קן, אחראי לפעולות צופיות ועוד. לאחר שנתיים של פעילות בתנועה במשק, פנה לפעילות בתנועה בארץ כולה, ועסק, בחינוך לצופיות, בהכרת הארץ ובידיעתה, כי בהם ראה מכשיר חשוב להקניית האהבה לארץ. הוא ארגן מחנות צופים, טיולים וסיורים בארץ, לאורכה ולרוחבה, והכיר בה כל עמק והר. רפי שפע אהבה לעולם כולו, לחבריו, לילדים ולארץ. תמיד היה אופטימי, מאמין בטוב ומשרה עידוד על סביבותיו. מעולם לא סירב לאיש ולא אכזב אדם. היה מושרש בנוף הארץ ואהב את פינות החמד הנסתרות בה, ובעזבונו נמצאים צילומי נוף הפינות הללו בארץ. תכונתו הבולטת ביותר הייתה מסירות שבאהבה לידידים בצרה, ללא כל חשבון אישי ושלא על מנת לקבל פרס. בספטמבר 1969 נשא לאישה את אביה, בת קיבוצו. חודשיים לאחר מכן, בסוף נובמבר 1969, נקרא לשירות מילואים פעיל וכעבור שבועיים בלבד, אור ליום ח' בטבת תש"ל (16.12.1969), נפל בעת הפגזת האויב באזור תעלת סואץ. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בעין החורש. מפקד היחידה כתב למשפחה, כי בנפול רפי, שכלו מפקדיו ופקודיו ידיד, מפקד ולוחם נועז ומסור: "רפי היה מטובי המפקדים ביחידתי. האופן שבו מצא את מותו, בעת היחלצו להצלת פצוע תוך הפגזה עזה, מעיד יותר מכל על אופיו ותכונותיו, כמפקד וכידיד לפקודיו. רפי שירת ביחידתי שנים מספר ומילא את תפקידיו בכישרון ובנאמנות, בשקט ובצניעות– – אנו, חבריו, נזכור אותו תמיד ונמשיך במשימה אשר למענה נתן את חייו". בירחון "מאזנים" (מארס 1970) פרסם אבא קובנר שיר ושמו "אצבע מהלכת על פני מראה" – והקדישו לרפי; לציון שנה לנפלו, פרסמה ניבה לניר, במוסף הספרותי של "על המשמר", שיר בשם "רפי לא יניח" המוקדש לרפי; בחוברת "שדמות" אביב תשל"א, פורסם סיפור מאת אלישע פורת בשם "בחניה לפנות בוקר" המוקדש לרפי.