בן-יהודה (איצוק), ישראל

בן אסתר ויהודה. נולד בכ' בטבת תרע"א (20.1.1911) בטאלין בירת אסטוניה בבית ספוג אווירה ציונית. לאחר שסיים לימודיו בגימנסיה יצא לבלגיה ללמוד שם ריתוך חשמלי כהכנה לעלייתו ארצה ועם שובו לטאלין עבד במקצוע זה בבתי-חרושת שונים שבסביבות מגוריו. עם זאת, כבעל גוף חסון, הרבה לעסוק בענפי-ספורט שונים ואף זכה בפרסים אחדים בתחרויות אגרוף. ישראל שירת בצבא האסטוני בפלוגת טאנקים והיה יהודי יחידי בפלוגה זו. גם שירות זה ראה כהכנה לקראת עלייתו לארץ-ישראל. בתקופת שירותו הצבאי המשיך קשריו ופעילותו בתנועות "החלוץ" ו"מכבי", שהיה חבר בהן בשנות נעוריו. בשנת 1933, עם שחרורו מן הצבא, עלה לארץ-ישראל. בארץ שינה מיד את שמו לבן-יהודה והחל לעבוד במקצועו בבית-החרושת "החרש" שבתל אביב. בעת ובעונה אחת השתלב בפעילות ציבורית, הצטרף ל"מפלגת פועלי ארץ ישראל" וגם לארגון ה"הגנה". הוא הרבה לקרוא בכתבי הסופרים והוגי הדעות שיצרו אז בארץ ובמקביל הוסיף ללמוד ולהשתלם במקצועו. גם למד ערבית מתוך הכרה בחשיבות הידיעה בשפה זו. כבן מסור הדואג להוריו שאף להביאם לארץ-ישראל ודאג להכין בשבילם בית בארצם החדשה. בסופם של מאמצים בכיוון זה הגיעו ארצה במאי 1936. ישראל הסתיר מהוריו את פעילותו ב"הגנה" ורק העמיד אותם על הנעשה בארץ באותם ימים, ימי מאורעות-דמים בלתי פוסקים. באותו זמן רקם, עם חברתו, תכניות לעתיד משותף בחיי קיבוץ. ביום ט"ו בסיון תרצ"ו (5.6.1936) עמד ישראל על משמרתו בעמדה של ה"הגנה" ליד שכונת שפירא, בדרומה של תל אביב. בחצות הלילה הותקפה השכונה ואש נפתחה לעברו ולעבר חברו שהיה עמו בשמירה, מכיוון הפרדסים שגבלו בשכונה. שני שוטרים, בריטי וערבי, שהיו בדרכם אל המקום ירו ופצעו את ישראל וחברו. למחרת היום, ט"ז בסיון תרצ"ו (6.6.1936), מת ישראל מפצעיו ונקבר בבית הקברות שברחוב טרומפלדור בתל אביב. הניח אחריו הורים, שתי אחיות וחברה שעמד לשאתה לאשה. בן 25 שנים היה במותו. ליד קברו ספד לו ברל כצנלסון ואמר: "אין תנחומים לא רק להוריו השכולים כי אם גם לנו. למדנו להוקיר ביותר כל נפש בונה. ואנו יודעים כי נפלת על לא חטא ועל לא פשע, אלא רק משום שאחרים אינם יודעים לעשות את המוטל עליהם". שמו של ישראל נחקק בלוח זכרון בבית-הכנסת שבשכונת שפירא, העומד מול סימטה שנקראה על שמו – "גבעת ישראל בן יהודה" ; כמו כן נזכר שמו בספר מאורעות תרצ"ו.