בן חנן ונורי. נולד ביום א' בשבט תשט"ו (24.1.1955) בקיבוץ עין- שמר ולמד במוסד החינוכי שבקיבוצו. כשהיה בן 17 יצאו הוריו לשליחות בוינה, והוא סיים את לימודיו בבית-הספר האנגלי שם. בקיבוץ לא היה אבשלום מן התלמידים הרציניים והוא לא התיימר אפילו להגיע לתעודת-בגרות. על לימודיו בוינה מספרים ההורים: "להפתעתנו הרבה, ראינו כאן את התלמיד שלנו באור חדש. השתוממנו לראותו רכון על ספרים, שקוע בלימודים ומשיג ציונים גבוהים מאוד בבית-הספר. הוא החליט להתכונן לבחינות- הבגרות, וכעבור שנה סיים אותן בהצלחה רבה". חברים לא חסרו לאבשלום מעולם, וגם בוינה התיידד תוך זמן קצר עם חברים בני-עמים שונים. "החבר הטוב ביותר שלי בתקופה זו", כתב אבשלום לחברת קבוצתו, נילי, "הוא אחד גזעי ממש. הוא לא ישראלי, הוא גם לא אוסטרי – הוא פשוט מצרי. אני יכול לכתוב המון על השיחות בינינו ועל השפה המשותפת שמצאנו אלא שהורי, המפ"מניקים הגדולים, קצת מתנגדים לרעיון זה, מכיוון שהוא מצרי. (אם הממשלה לא תביא את השלום, הוא יבוא מהעם). נקוה שנוכל להמשיך בידידות אמיתית זו בשלום". כעבור למעלה משנה, כשנאלץ להיפרד מידידו המצרי, כתב אבשלום לנילי: "אני בטוח שבחיי לא היה לי ידיד קרוב כל-כך, וקשה לדעת אם יהיה. די לי בחבר אחד טוב ואדוק, חבר בלב – מאשר במאה כאלו סתם ידידים. קשה לתפוס, איך שני נערים, בני 18, יכולים לבלות שעות רבות כל-כך בשיחות רציניות, פילוסופיות…" מכתביו הרבים של אבשלום לידידיו בישראל משמשים עדות לתהליך התבגרותו לעומק מחשבתו, לדעותיו ולאמונותיו; "אני אותו אבשי המוכר, עם חוש ההומור, שאוהב לחיום וליהנות, ששמח להיתקל בבעיות בחיים, להכיר אנשים חדשים וחיים אחרים, שמתרשם וסופג. אולי אני בשלבי עיצוב הנפש (נשמע יפה), דבר שמאפשר לי להתבטא בקוים אחרים שלא חשבתי לפני-כן. בשביל להבין מה מתרחש סביבך לא די בהשכלה כללית ובידע. צריך גם מחשבות אישיות, להגות ולהיות פתוח לכל צד. בסך-הכול, לנו, הקיבוצניקים, חסר בסיס נכון לחיים טובים שאותו אנו צריכים להשלים… אני כמעט לא זוכר שיחות רציניות בין החבר'ה. כשיוצאים מהמסגרת מרגישים בחוסר שלא תואם לגיל, וכל-זאת צריך להשלים בעזרת ההורים, בעצמך, על-ידי עיתונים, סרטים…". ועוד, על חיי הקיבוץ: "בכל משטר יש אחוז קטן של אנשים שיודעים מה קורה סביבם, המנהיגים, ואילו השאר יחיו לגבי עצמם את אותם חיים, בקפיטליזם או בסוציאליזם. וכך גם בקיבוץ; אנשים נולדו בו וגרים בו, רק משום שנולדו בו… אם יתנו בקיבוץ יותר חופש לפרט, יעזרו לו, יבינו אותו, יבואו לקראתו, זה יועיל לחברה עצמה, לקיבוץ, בכך, ובקטנוניותם של אנשים שאינם תופסים רעיון זה קבור הכלב". אבשלום ידע להתאים את עצמו לכל חברה; בקרב המבוגרים בלט ברצינותו ובהתעניינותו בכל נושא שעלה לדיון, בקרב ידידיו הצעירים נהנה מכל צורת בילוי, מטיולים משותפים ומשיחות בטלות – וכך זכה לחיי-חברה בריאים ומלאים. שאיפתו לטייל ולהכיר את העולם לא נתנה לו מנוח והוא הרבה לטייל באירופה ואף נסע בגפו לארצות-הברית. טיולים אלה הרחיבו את אופקיו וביססו את ביטחונו העצמי. בעת שהותו בוינה היה אבשלום חבר בתנועת הנוער 'השומר הצעיר', אך הוא התאכזב לפגוש את הנוער היהודי האוסטרי, שנראה לו רכרוכי וריקני. במסגרת פעילותו בתנועת 'הכוח' נבחר אבשלום לרביעייה הראשונה בטניס-שולחן וייצג את האגודה בטורנירים שונים באירופה. בנוסף לעיסוקיו הרבים מצא פנאי למוסיקה ולקריאת ספרים; בחדרו לא פסקה המוסיקה עד לשעות מאוחרות והוא נהג לקרוא לעתים שלושה ספרים בו-זמנית. כבר בוינה החליט להתנדב לשרת כצנחן והחל לפתח את כושרו-הגופני, כשהוא מנצל את הנוף ההררי באוסטריה לריצות ממושכות ולטיפוס. הוריו מציינים את יחסו המשפחתי החם כלפיהם וכלפי שני אחיו. ביום הפרידה מהוריו, כשנסע לישראל כדי להתגייס לצה"ל, השאיר בית מכתב תודה להוריו על כל אשר עשו למענו ועל השנים הנפלאות בוינה. את מכתבו פתח במלים: "הורים יקרים, שני פרחים ממש…" אבשלום גויס לצה"ל במאי 1975 והתנדב לחיל-הרגלים כצנחן. לאחר הטירונות עבר קורס- צניחה. במהלך האימונים הקשים סבל פעמים רבות מפריקה של הכתף וכדי שיוכל להמשיך במסלול הצבאי שהועיד לעצמו החליט לעבור ניתוח בכתפו. אחרי-כן סיים בהצלחה קורס- מ"כים ועבור חודשים-מספר נשלח לקורס-קצינים. "כמובן, שסיים את הקורס בהצטיינות וחזר לגדוד", מספר א', המ"פ "לא היססתי הרבה; חסר לי קצין בפלוגה, דרשתי אותו ועל- אף כל המלחמות עליו קיבלתי אותו. אבשי קיבל את מחלקה 2 ואמר לי: 'זאת תהיה המחלקה הטובה ביותר בגדוד'. הוא התחיל לעבוד קשה, וכשעזבו כל חברי הסגל את המחלקה מסיבות שונות, המשיך לעבוד לבדו". "כבר בשיחתנו הראשונה הבנתי שדרכו מובנת לו – להגיע למקסימום", מספר עופר, המג"ד, "הוא אמר למח"ט שחייל בצנחנים חייב להיות מסוגל לרוץ מרתון. הוא דרש ממחלקתו הרבה מעבר למקובל, אך דאג לעמוד בעצמו בדרישות אלה". אורית, הפקידה הפלוגתית מספרת: "אבשי דאג לכל חייל וחייל כפרט ואף ערך ביקורי-בית בחופשות-השבת הקצרות שקיבל. כשנוכח שלאחד מחייליו יש בעיה כלכלית בבית, הציע שהמחלקה תעבוד במשק ותתרום את הכסף לחייל". אחד ממפקדיו הגדיר אותו כ"נער שהוא מצפון פלוגתי. חבר שתמיד ניתן לסמוך עליו, כדי לשמוע מלה טובה. מין שקט מבויש, חיוך צנוע, נכונות תמידית לעזור לחבר". פקודיו למדו לאהוב אותו על-אף דרישותיו הרבות, ורבים מהם ציינו את גישתו האישית והאבהית; "אצל מפקדים רבים לא ראיתי את זה", כותב שלמה, "תמיד בא ודאג לך. היה איכפת לו ממך". במשך שירותו הצבאי נעדר אבשלום פרקי-זמן ממושכים מהבית, אך הקפיד לשמור על קשר הדוק עם משפחתו. הוא הרבה לכתוב ולהתקשר בטלפון, לספר על חויותיו ולהרגיע את הוריו. במכתב ששלח להוריו בעת שהותו בחרמון כתב לאמו: "אמא, יש לי ציוד טוב, מודרני וגם מחמם, כך שאסור בכלל לחשוב על האפשרות של לדאוג". על-אף קידומו המהיר בתפקידו נמנע מלהתגאות בכך והפגין צניעות רבה כאשר דרש מהוריו לא לפרסם בעלון הקיבוץ כי הוענקה לו דרגת קצונה. כשבא לבקר במשק, הסיר את הדרגות. ביום ו' באדר ב' תשל"ח (15.3.1978) נפל אבשלום בקרב בדרום-לבנון. הוא יצא בראש מחלקתו לקרב עם המחבלים שהתבצרו בכפר מרון-אל-ראס, קרב שהתחולל בעקבות פשיטת המחבלים על האוטובוס בכביש החוף. גם ברגעי-חייו האחרונים לא פסק אבשלום מלעודד את כל הסובבים אותו ולהדריכם בקרב. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבקיבוץ עין-שמר. השאיר אחריו הורים ושני אחים. קיבוצו, עין-שמר, הוציא לאור חוברת לזכרו. כן הוקם בקיבוץ 'מכון אבשי' על-שמו, ומדי- שנה נערכת בו אליפות בטניס-שולחן לזכרו.
