בן-חמו, ניסים (“מקס”)

בנם בכורם של מסעוד וחנה. נולד ביום י"ג בשבט תש"ט (12.2.1949) בקזבלנקה שבמרוקו ולמד שם בבית הספר היסודי "אליאנס", שיועד ליהודים בלבד. ביתו היה בית מסורתי ושומר מצוות. הוריו שכרו לו מורה לעברית וכבר מצעירותו נקשר לדת ישראל. ניסים היה בן טוב ומקשיב להוריו ולמוריו ועשה כמצוותם בהבנה ובכובד ראש, וככל שגדל הלכה ורבתה הנחת שהוריו רוו ממנו. בשלהי שנת 1961 החליטה המשפחה לעלות לארץ ולמרות הסכנות הכרוכות בכך שמה המשפחה את בטחונה באלוהי ישראל ואחרי טלטולים רבים הגיעה לארץ והשתקעה בקרית אתא. ניסים נתקבל לכיתה ו' בבית הספר היסודי "גיבורי ציון" שבמקום ולמד שם שנתיים ואחרי כן בכיתה ח' במוסד "שדה חמד" בראשון לציון. ניסים החליט לשלב בלימודיו התיכוניים גם מקצוע ולכן הלך לישיבה המקצועית "מרום ציון" בבית וגן בירושלים. תחילה התקבל למחלקת ה"אופסט" ולאחר זמן מה עבר למקצוע הנגרות. בתקופת ארבע השנים בירושלים השקיע ניסים את מרצו וכוחותיו בתורה ובעבודה כדי להגשים את שאיפותיו, ואמנם הצליח יפה בבחינות הגמר. בשעות הפנאי ובחופשותיו עסק ניסים בעבודות שונות בבית וסביבו, כי מטבעו לא יכול לשבת בחיבוק ידיים ורצה לעזור להוריו ככל האפשר. אך הוא לא הסתפק במקצוע שקנה לו ותיכנן להמשיך את לימודיו אחרי שחרורו מצה"ל. בטכניון העברי בחיפה, כדי להשתלם בשרטוט. גם בחברה, במשפחה ובבית הצטיין במידותיו התרומיות. תמיד נהג לעזור לחבריו ללימודים, גם בלימודים וגם בשטחים אחרים. הוא אהב וכיבד את בני משפחתו ואת קרוביו. יחסו להוריו היה תופעה שאין רבות כמותה. הוא העריץ אותם והיה משתדל לעשות את כל מבוקשם. כדי לשמחם ולגרום להם נחת רוח וסיפוק. הוא אהב את הארץ והרבה לטייל בה כדי להכיר כל פינה ופינה בה וללמוד על כל דבר בעל ערך היסטורי. ניסים גויס לצה"ל בסוף יולי 1968 והתנדב לשרת בנח"ל. בתקופת הטירונות עשה ברצון כל מה שהוטל עליו ובמכתביו ביקש שלא לדאוג לו וכי אצלו "הכל טוב, בעזרת השם". אחרי כן נאלץ לעזוב את חבריו ואת הגרעין ולצאת לקורס מ"כים. גם בקורס זה עשה הכל ברצון, ללא טענות ודרישות. לאחר הקורס חזר הביתה כשעל זרועו מתנוססת דרגת הרב"ט. למרות הצלחותיו והתקדמותו בצבא, נהג ניסים צניעות וענוה. הוא לא התרברב ולא התהדר וכשבא הביתה היה נוהג לפשוט את מדיו ולהיות כאחיו. הוא חזר מהקורס כמפקד כיתה בבסיס טירונים ועשה שם קרוב לשנה. ניסים דאג לפקודיו והתחבב עליהם. הוא היה מיישב סכסוכים בין חיילים ובין מפקדים תודות להשפעתו הרבה בקרב כולם. כאשר היה בקורס צניחה, לא רצה שהוריו ידעו על כך שמא ידאגו לשלומו, ולכן שמר את הדבר בסוד. אחרי הקורס בא הביתה כשעל חזהו כנפי צניחה, ושוב התנהג בצניעות ולא סיפר "נפלאות". אחרי כן נפתחה תקופה חדשה בשירותו, כשהועבר לנאות הכיכר בערבה, מקום שם האחריות והסכנה היו מרובות בגלל הקרבה לגבול ולאויב. בלילות הארוכים היה עושה עם פקודיו סמוך לגבול כדי לחסום את הדרך בפני מחבלים. הוא שאף שהצוות שלו יהיה מוכן תמיד ודרוך לקראת האויב. במרדפים היה הוא ראש וראשון, שכן היציאה לפעולה מבצעית גרמה לו אושר ממש. למרות הקשיים והתהפוכות בתפקידיו נהג ניסים לכסות את ראשו בכיפה סרוגה, כדרך יראי שמים, כי לפי הרוח שספג בבית נהג גם בצבא ושמר על מצוות מסורת אבותיו ללא פשרות. הוא התפלל בוקר , צהריים וערב ואפילו על חשבון מנוחתו, או זמן השינה. הוא דאג תמיד שיהיה לו "מניין" והיה גאה בדרכו זו גם בין החיילים החילוניים. ביום ב' בטבת תשל"א (30.12.1970) נפל בעת מילוי תפקידו בנאות הכיכר שבערבה והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי ביפה.