בן דניאלה ויוסף. נולד ביום כ"ה בתמוז תשל"ה (4.7.1975) בקרית מוצקין, בן בכור להוריו. אחריו נולדו מוטי ושירן. "הלידה היתה קשה," סיפרו הוריו, "אך מראה התינוק יפה התואר ותכול העיניים השכיח זאת. בגיל שנתיים העיניים הכחולות הפכו לירוקות." שלומי החל ללמוד בבית-ספר היסודי בקרית מוצקין. כבכור הקרין אחריות ואיכפתיות כלפי אחיו. בגיל 13 החליט לחזור בתשובה, ללמוד בישיבה ולמצוא את עצמו בדת. לאחר שלוש שנים שבהן לא קיבל תשובות ברורות לשאלותיו עזב את הישיבה, וחזר לחיים החילוניים. שלומי החל ללמוד בבית-הספר התיכון 'אורט מוצקין' וסיים אותו בהצטיינות, במגמת אלקטרוניקה. עוד בתיכון החליט להיות לוחם קרבי, השתתף בהתמדה ובנחישות בקורס הכנה לכושר קרבי והגיע מוכן לשירותו הצבאי. בחודש מרס 1994 התגייס שלומי לצה"ל. הוא הגשים את שאיפותיו, שובץ בחטיבת 'גבעתי' ושירת שלוש שנים כלוחם. לאחר השחרור החליט שלומי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, בחוג לכלכלה וחשבונאות. גם כאן שאף למצוינות, למד ביסודיות וסיים בהצטיינות יתרה. בסיום שנת הלימודים השנייה, בסוף שנת 2000, קיבל מדליית הצטיינות מלשכת רואי החשבון, דבר שהתגלה לבני משפחתו רק לאחר שראו את המדליה מונחת בחדרו וזאת מפאת צניעותו. את תעודת בוגר האוניברסיטה בהצטיינות יתרה לא זכה לקבל ומשפחתו קיבלה אותה בכבוד גדול אחרי מותו, ביוני 2002. שלומי דאג לשהות בחוג המשפחה בכל שבת וחג, ונהנה מאווירת המשפחה החמה והאוהבת. מגיל צעיר ראה את הוריו מתפרנסים מעבודה קשה, ושאף להצליח ולהגיע להישגים גבוהים כדי שיוכל להקל על הוריו, ולהסב להם נחת. כבן בכור, דאג שלומי להתעניין בשלום כל בני המשפחה בכל עת ובכל מקום. אחיו מוטי ושירן הרבו להתייעץ עימו בכל נושא ושלומי התעניין בלימודיהם ובחייהם החברתיים. לא פעם היה שלומי למורה הפרטי של שירן במתמטיקה. שלומי היה מוקף תמיד בחברים. הוא שמר על קשר עמוק עם חברי ילדותו, ורכש חברים בצבא ובאוניברסיטה. תמיד עזר לחבריו מתוך אהבה ודאגה להצלחתם, דבר שבא לביטוי במיוחד בזמן לימודיו באוניברסיטה, כאשר הפך יועץ לרבים מעמיתיו הסטודנטים, בעיקר בתקופת המבחנים. שלומי היה עניו וצנוע, הסתפק במועט ולא ביקש דבר מאיש. הוא נהג להתלבש בפשטות, נהנה ממה שהיה לו ולא קינא באחרים. הוא לא נהג להתגאות בהישגיו ולא הסכים שאחרים ישבחו אותו. תכונה בולטת במיוחד של שלומי היתה אהבת הצדק שלו, ונכונותו להגן על כל אדם חלש שנעשה לו עוול. הוא תמיד חיפש את האמת והצדק, ולחם למען עקרונותיו. כבר בבית- הספר היסודי, כאשר מורה השפילה ופגעה בתלמיד לעיני כל הכיתה, היה זה שלומי שלא היסס, קם על רגליו ובכעס העיר למורה על התנהגותה הפוגעת. בשנת 1997 הכיר שלומי את מיכל. עד מהרה פרחה האהבה ביניהם, ומיכל עזבה את הדרום ועברה לקרית מוצקין. שניהם למדו לתואר ראשון, ולמרות הקשיים בנו קשר רציני, עם המון אהבה ותמיכה הדדית. באוגוסט הלכו מיכל ושלומי ביחד לקנות טבעת אירוסין ומיכל אמרה: "כשתרגיש שזה הזמן הנכון תיתן לי אותה." בחג השני של פסח תיכננו שלומי ומיכל להפתיע את בני המשפחה בארוחת החג ואז לתת את טבעת האירוסין. הם תיכננו להינשא במאי 2003, אך לא זכו לכך. שלומי גדל כל חייו על ערכי אהבת ארץ-ישראל. לאחר שירותו הסדיר כלוחם, נקרא למילואים מדי שנה, ולמרות הלימודים הקשים מעולם לא ניסה להתחמק. גם בסוף מרס 2002, כאשר נקרא בצו 8 למילואים במסגרת מבצע 'חומת מגן', התייצב ראשון. הוא הוצב בבית לחם, ולמרות הסיכונים הרבים לחם בגאווה להגנת המולדת. בחופשה סיפר בהתלהבות על הלחימה, ועל חשיבות המבצע לאור המצב המדיני. ביום ראשון 7.4.2002 הופיעה בעיתון תמונתו של שלומי במהלך הקרבות בבית לחם ולמחרת, ערב יום השואה יצא שלומי לחופשה קצרה בת יומיים. בתום החופשה, בבוקר יום כ"ח בניסן תשס"ב (10.4.2002) יצא שלומי באוטובוס אגד בקו 960 בשעה 00:7 בבוקר (מצומת הצ'ק פוסט לירושלים) בדרכו חזרה ליחידה, ששירתה בבית לחם. כעבור 20 דקות נסיעה, בצומת יגור, התפוצץ באוטובוס מחבל-מתאבד שנשא על גופו חומר נפץ. עם שלומי נהרגו: רס"ר שמשון סתלקול, רס"ל ניר דניאלי, רס"ל זאב חניק, סמל מיכאל ווייסמן, רש"ט קרן פרנקו, רש"ט נועה שלמה והאזרח אבינועם אלפיה. בן עשרים-ושבע היה שלומי בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת רס"ל. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בצור שלום. הותיר אחריו הורים, אח, אחות וארוסה. ספד לשלומי מפקד הגדוד: "שלומי הוא מאלה שנאמר עליהם שהם חוד החנית, דוגמה ומופת לרוח ההתנדבות שיש בעם ישראל בעתות משבר. שלומי הוא דוגמה לחברות, רעות, אומץ לב והרבה אהבה למולדת." בני המשפחה כותבים: "חגורת הנפץ קטעה את האהבה, את החלומות ואת השאיפות של אדם יחיד ומיוחד, בעל תכונות עילאיות. יהי זיכרך ברוך ולא ימוש מקרבנו, ברוך דיין האמת."
