בן חיים, רונית
בת איוון ודוד. נולדה ביום י"ז באייר תשל"א (12.5.1971) בפתח תקווה. כשהיתה בת ארבע עקרה משפחתה לרעננה. כאן למדה בבית-הספר הממלכתי-דתי 'יבנה' והמשיכה ללמוד בחטיבת-הביניים בכפר בתיה. היא סיימה את לימודיה בבית-הספר התיכון 'אמי"ת' בתל אביב, במגמת גרפיקה ועיצוב. בשנים 1976-1980 התגוררה עם משפחתה בארצות-הברית, שם השתלם אביה. רונית היתה חברה בתנועת הנוער בני עקיבא. היה לה כשרון אמנותי והדבר נתגלה בעבודות העיצוב והגרפיקה שהכינה במהלך לימודיה ובמיוחד בעבודת הבגרות, שהיתה עיצוב סדרת בולים. רכז מגמת האמנות בבית-ספרה מספר כי היא עיצבה סדרה יפהפיה של פרפרים צבעוניים. והוא מוסיף: "הדבר הבולט ביותר הזכור לי הוא הופעתה של רונית. תמיד מטופחת, מסודרת, עבודותיה נקיות ללא רבב. היא היתה שקטה. היה זה שקט שהקרינה סביבה, שהשפיע על מי שהיה בקרבתה, שקט עם הרבה כוח". רונית תיכננה להמשיך ללמוד עיצוב וגרפיקה וחלמה לפתוח סטודיו משלה. באמצע מרס 1990 גויסה רונית לצה"ל והתנדבה לנח"ל, לגרעין הדתי 'קטיף'. לאחר של"ת במושב קטיף ולאחר הטירונות, נשלחה עם חבריה אל היאחזות הנח"ל 'ברוש' בבקעת הירדן. להערכת מפקדה היתה חיילת שקטה וממושמעת. וכך כתבה עליה שולה שץ, חברתה לגרעין: "החיוך שתמיד היה על שפתיך, הלחץ הזה של הדאגה לאחרים, הכשרון בידיך. תחסרי לנו בהתלהבות ובאהבה שלך, היית לנו ולי בפרט כאחות". ביום י"ב באב תשנ"א (23.7.1991) נפלה רונית בעת מילוי תפקידה והובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי ברעננה. השאירה אחריה הורים וארבע אחיות – סיגלית, שירה, תהילה ודניאלה. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדה: "במהלך ההיאחזות תרמה רונית רבות לקליטת עולי אתיופיה בארץ. רונית הפועלת והיוזמת, רונית שתמיד חיוך על פניה. רונית שבעת צרה תמיד פונים אליה". הוריה וחבריה לגרעין מוציאים לאור ספר לזכרה.
