בן-זאב, דויד

בן רוחמה ואברהם, נולד בשנת 1915 בעיר אודיסה, רוסיה, למשפחה ציונית ותיקה ועלה ארצה ב-1923. אחרי גמר לימודיו בבית-ספר תיכון עבד כנהג בים-המלח ובחברות-הובלה שונות; אחר-כך הקים בית-ספר לנהיגה ונודע כמורה-נהיגה מוצלח. דויד היה פעיל ב"הגנה" מגיל 17 ואימן קבוצות נוער. הוא התגייס לחיל-הספר של ממשלת המנדט ושירת בו שלוש שנים, אחר-כך שירת שנתיים במשטרת היישובים העבריים. בימי מאורעות תרצ"ו מילא תפקיד אחראי בהגנת המושב עטרות ושכונת מקור חיים. עם פרוץ מלחמת-העצמאות היה בין ראשוני המתגייסים, על אף היותו אב לשני ילדים. עבר לחזית הדרומית בירושלים והצטיין במיוחד כצלף. היה מפקד מחלקה בתלפיות ובליווי שיירות בכביש ירושלים-תל-אביב. פעל כרגם בכיבוש דיר-אבו-טור, תחנת-הרכבת ובית-הדפוס הממשלתי בירושלים. מפקד מחלקה באחד הגדודים שבחזית רמת רחל-ארנונה. היה חסון וגבה- קומה, מסור לחבריו, העניק יחס אבהי לפקודיו ואישר להם חופשות, גם אם ידע שיצטרך לשמור במקומם. לפני פרוץ המלחמה בנה דירה לעצמו בסנהדריה, וכשהזהירוהו כי המקום הזה הוא אזור-ספר, השיב: "חובה היא ליישב את ירושלים כולה, ואני שמח להיות בין מקיימיה". ביום האחרון להפוגה הראשונה, ל' בסיוון תש"ח (7.7.1948), בשעה שהותקפה כיתה בבית הדרומי שבכביש בית-לחם, נשלח לתלפיות לעזרתה ועבר בדרך תחת מטר-כדורים. בשעת הקרב הקשה עודד את חבריו: "רגע אחד – ויעבור זעם". דויד נפל בדרך בין רמת רחל לארנונה, ונקבר בסנהדריה בירושלים. הניח אישה, בן ובת.לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן. ביום ה' באלול תשי"א (6.9.1951) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.