בן-דוד, אבשלום (אבישי)

בן אהובה ודוד. נולד ביום כ' בכסלו תרע"ח (5.12.1917) בזינקוב שבאוקראינה, רוסיה. גדל והתחנך בבית יהודי מסורתי. אביו היה מופלג בתורה מצעירותו ועם זאת הרחיב השכלתו הכללית ולמד מקצוע הרוקחות. בית המרקחת, שניהל בעיירתו, שימש גם בית ועד לציוני העיר, מוקד לוויכוחים רעיוניים ומרכז לפעילות הציונית במקום. הוא נבחר כציר לקונגרס הציוני ה11- בווינה ולימים הנהיג את העברית כשפת הדיבור בביתו. בשנת 1920, משנסתמנה אפשרות לעלות לארץ ישראל, חיסל האב את עסקיו ויצא עם משפחתו לדרך. הוא נפטר בדרכם לארץ ולאחר נדודים וטלטולים רבים, עלה בידה של האם לבוא ולהביא עמה את ארבעת בניה, אבשלום ביניהם, אל מחוז חפצם. המשפחה השתקעה בירושלים. הבנים הבוגרים יצאו לעבודה ואבשלום בן השתים-עשרה החל ללמוד בבית הספר העירוני. קליטתו בכיתה היתה קלה בשל העברית שהיתה שגורה בפיו מילדותו. בגיל צעיר יצא לעבודה בבניין כדי לסייע בפרנסת המשפחה. עם זאת הרבה לקרוא ולמרות אמצעיו הדלים רכש ספרים ובמרוצת השנים הקים ספריה נאה בביתו. בשנת 1935, שנה שבה גברה האבטלה בירושלים, עקר לנתניה. כאן השיג עבודה וגם עסק בענייני ציבור. במקביל הצטרף ל"הגנה" כאיש שורה בתחילה, ולאחר מכן כמפקד ומדריך וזכה לאהבת חניכיו ופקודיו ולהערכת הממונים עליו. לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה היה מראשוני מתנדבי הישוב העברי לצבא הבריטי. הוא התגייס לחיל התותחנים, ליחידה אנטי-אווירית. אחר-כך עשה מאמצים כדי לעבור ליחידה לוחמת בחזית אירופה אך לא הצליח בכך. הוא הועבר לפרס והוצב ליחידת תובלה ששירתה תחילה בפרס ואחר-כך בעיראק. מחמת תנאי השירות הקשים, הסביבה והאקלים שלא היה רגיל בהם, נפל למשכב ואושפז בבית-חולים צבאי. כשהחלים קיבל חופשת-מולדת וחזר לתקופת מה לארץ, למשפחתו ולידידיו. לאחר חזרתו מן החופשה שב אל יחידתו, חלה שוב והפעם הועבר לבית החולים "אוגוסטה ויקטוריה" שבירושלים. משם הועבר לבית החולים ע"ש לוינשטיין במגדיאל ואחר כך לבית החולים בילינסון. למרות מאמצי הרופאים להצילו הכריעה אותו המחלה האנושה והוא נפטר בכ"ט באדר א' תש"ו (2.3.1946). הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בנתניה. הניח אם ושלושה אחים.