בנם של מרצדס ושמואל. משה נולד במֶלִיה , עיר ספרדית הממוקמת כמובלעת בחופה הצפוני של אפריקה, ביום ג' בשבט תשי"ז (5.1.1957). אח לשבעה: אסתרינה, לוצ'י, אלגרי, אלברטי, אנה, רקל וויקי. מַאוֹרִי, כך כינוהו בבית מצעירותו, היה הילד הרביעי במשפחה. מלא אהבה והערכה לבני משפחתו הגרעינית, כיבד את הוריו ואת אחיו. מאורי גדל בספרד. כבנו של רב הקהילה של מליה, הרב שמואל בן גיגי, קיבל חינוך יהודי, ולמד בבתי הספר היהודיים בעיר ביסודי ובתיכון. בזכות הישגיו והצטיינותו הוקפץ כיתה. בן שבע-עשרה, בשנת 1975, עלה לישראל לבד מטעמי ציונות. בספרד נותרו הוריו ואחיו. הוא התחיל ללמוד כימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בזכות הישגיו זכה במלגות לימודים, אך לא היה בהן די למימון שכר הלימוד המלא, והוא עבד בפר"ח (פרויקט חונכות) ולימד ילדים מחוננים במסגרת הפרויקטים המיועדים להם באוניברסיטה. כדי לסייע בפרנסת משפחתו בחו"ל, עבד מאורי גם בעבודות מזדמנות: הוא שטף כלים בבתי מלון ובפיצריות ושימש כוח עזר בלילות בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים". בעבודתו זו ב"איתנים" הכיר את יהודית, שעבדה כאחות במקום. ניצוץ האהבה נדלק, מרגע היכרותם הבינו השניים שנועדו זה לזה, ושיישארו יחד כל ימי חייהם. הם נישאו אחרי חמש שנות חברות. מאורי סיים בהצטיינות את לימודי התואר הראשון והשני. במהלך לימודיו לתואר השני, המציא שני פטנטים: האחד – חומר מעכב בערה לשירותי הכבאות, חומר זה משרת את לוחמי האש בעולם כולו. הפטנט השני – שמן סיכה לתותחים, המשמן את הקנה כדי שהפגז יצא בקלות. חומר זה משמש את יחידות צה"ל. מאורי נשאר לגור בירושלים עם רעייתו יהודית, שם נולדו גם שני ילדיהם – מתן ויקיר בהפרש של שנה וחצי זה מזה. עם תום לימודיו, בחודש יולי 1986, החל לעבוד בתור מפקח ומהנדס ב"אינטל". במסגרת עבודתו נסע לעתים לארצות הברית, להדרכות במפעלי החברה, והיה ממונה על רכש מכונות. בהמשך הקריירה עבד בחברת "ספידי" בפתח תקווה כמנהל מעבדה. מאורי בחר לשמור על האזרחות הספרדית שלו, לכן לא יכול היה לקבל אזרחות ישראלית. באותה עת לא אִיפשרו להחזיק באזרחות כפולה – ישראלית וספרדית. אף על פי שהחזיק באזרחות ספרדית, ולאחר שנולדו בניו, כשהיה כבן שלושים ושתיים התנדב מאורי לשירות צבאי בחיל האוויר. הוא התגייס ב-5 בפברואר 1990 ושירת בחיל כשנה וחצי ביחידת סטנ"מ (סוללת טילים נגד מטוסים) 136. מפקדיו תיארו חייל חרוץ, שביצע את משימותיו היטב, בשקדנות ובמסירות רבה. מאורי בלט בצניעותו ושימש דוגמה לכל הסובבים אותו. כעמוד השדרה של המשפחה, חלק עם יהודית רעייתו את כל מטלות הבית ואת חינוך הבנים. הוא התווה להם דרך בכיבוד אב ואם, ובכיבוד האדם באשר הוא. מאורי גידל את בניו בשמחה, מתן ויקיר היו כל עולמו. הוא המטיר עליהם שפע של חום ואהבה, פינוק ונתינה אין-סופית מליבו הרחב. הוא הקדיש להם זמן רב, לימד אותם דרך משחק, ביצע איתם את הניסויים בכימיה שלימד גם בחוגים, ובדרך זו לימד אותם עקרונות מדעיים בפיזיקה ובכימיה. מאורי היה מעורב בבית הספר שבו למדו ילדיו ותרם מזמנו; הוא לימד מדעים בהתנדבות על פי בקשת המורים, והם התייעצו איתו בנושאי חומרי הלימוד. תלמידיו העריצו אותו ולאחר נפילתו הגיעו לבית המשפחה לנחם בשבעה. מאורי נהנה לעבוד בגינת המשפחה והקדיש שעות רבות לתחביבו. הוא בישל בהנאה ובשמחה ולימד את ילדיו את רזי הבישול. אך יותר מכל אהב לשחק עימם בלגו. בשעות הפנאי אהב לצפות בטלוויזיה, ומבין שלל התכניות העדיף סרטי מתח, סרטי אנימציה, סרטי טבע בערוץ "נשיונל ג'יאוגרפיק" וגם במשחקי כדורסל אהב לצפות. ביוני 1994 החל את דרכו בחברת "AVX" כמהנדס תהליך הממונה על "החדר הלבן". ב"חדר הלבן" מתחילים לייצר את כל הרכיבים במפעל. כיוון שהרכיבים קטנים מאוד וכל לכלוך קטן עלול לפגום בהם, חייב המקום להיות נקי מאוד; העובדים מתנהגים בו כמעט כמו בחדר ניתוח, לובשים בגדים מיוחדים ונוקטים אמצעים סטריליים אחרים. זהבה עוזרי עמיתתו כתבה לבניו: "את אביכם משה הכרתי עוד כשעבד במפעל 'אינטל' בירושלים. … אביכם היה מהנדס מקצועי כבר מהתקופה הראשונה ב'אינטל', וכבר אז עזר לכולם והיה מוכן להקדיש מזמנו בסבלנות וברצון רב להסברים שונים. משה היה עבורי בתקופה הראשונה ב'אינטל' מורה וחבר. שמחתי מאוד לשמוע שמשה מצטרף ל-'AVX' כמהנדס ייצור, לא היה לי ספק שיצליח בתפקידו ושכולם יאהבו אותו. … תפקידו של אביכם, כמהנדס האחראי על התהליכים ב'חדר הלבן', היה לוודא שהרכיבים מיוצרים ללא תקלות, לטפל בבעיות שהתעוררו במהלך העבודה, לשפר את התהליך באופן מתמשך, להכניס מכונות חדשות לייצור, ללמוד לייצר רכיבים חדשים וללמד את כל העובדים המפעילים את המכונות. אנו כואבים את לכתו מאיתנו. תמיד נזכור אותו, את אופיו, את תרומתו למפעל, ואת צחוקו המתגלגל." מאורי נהרג בתאונת דרכים בהיותו בשירות מילואים, בדרכו הביתה. טוראי משה-מאורי בן גיגי נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ב בסיוון תשנ"ח (16.6.1998), בתאונת דרכים שאירעה במהלך שירות מילואים שהחל עשרה ימים קודם לכן. בן ארבעים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר אישה, שני ילדים ואם. חברו לעבודה אורי שירן סיפר: "משה היה אדם מיוחד מאוד, אהוב על כולם, אופטימי, חביב, עם חיוך על הפנים. … משה עשה נפלאות בטיפול בבעיות ההנדסיות בתחנה, ייצג את התהליכים. אנשי התחנה היו קשורים למשה ואהבו אותו. העובדים לא היססו להתקשר אליו, אפילו בלילות. משה השתדל לתת פתרון לכל בעיה, דיבר בנימוס וחשב שני צעדים קדימה. לא נשכח את הביטויים שנהג לפזר, שהפכו למשפטים שגורים; לדוגמה, כאשר היה נכנס למחלקה והבחין באנשים שפופים, ללא מצב רוח, היה עומד ומכריז: 'חבר'ה, לא לדאוג, המשיח בדרך.' או כאשר פנו אליו, תמיד נהג לומר בהפוך על הפוך: 'במה אני יכול להזיק?' האווירה הייתה משתנה מיד ומצב הרוח היה משתפר. משה היה גם 'מסמר הערב' במסיבות ובטיולים של 'AVX'. הוא נהג לפזר בדיחות בקצב של תת מקלע, שר בקולי קולות וגרר אחריו את כולם בשמחת החיים שלו. בנוסף, ידוע לנו שמשה היה אב ובעל נפלא, תמיד סיפר קוריוזים על ילדיו ועל מעלליהם, שיתף את כולם בחוויות המשפחתיות ובכל הפרטים הקטנים והמצחיקים. ולא מעט פעמים אף הפך ליועץ לענייני משפחה, אם רק שמע על בעיה זו או אחרת אצל מישהו. עצוב לנו שאיבדנו אדם יקר, אהוב וחביב שהגיע ל-'AVX' ובזמן הקצר יחסית ששהה כאן לימד את כולנו פרק חשוב; הן בנושא המקצועי והן ביצירת אווירה אופטימית ונעימה. חדרו היה מוקד קטן של עלייה לרגל לכל מי שרצה לספוג מעט ידע ומצב רוח, ותמיד יצא משם מעודד ומחויך. על השנים היפות שבילית בחברתנו אנו מודים ולא נשכח אותך לעולם." הוסיף עמיתו אלכסנדר אגרנובסקי: "אדם טוב, חכם ואינטליגנט. הוא כבר לא איתנו, אך הזיכרון חי. הוא היה הראשון תמיד, לא רק ברשימת המחשב, אלא גם בכל ענייני העבודה. כולם אמרו על משה רק דברים טובים, כולם אהבו וכיבדו אותו. לעתים קרובות פניתי אליו בענייני עבודה ותמיד קיבלתי תשובה טובה ומדויקת. משה ידע למצוא פתרונות מתאימים ותמיד גילה רצון לעזור." בטקס לזכרו שנערך בנוכחות בני המשפחה, נקבע נר זיכרון בבית הכנסת שבמפעל.
